ויליאם עזב את אנה והילדים בשביל אישה אחרת. אבל אנה התאוששה מדיכאון ממושך, ואז קרה משהו מפתיע

דינה חזרה מהעבודה בערב, לא בידיים ריקות. אהבה לעצור בדרך בסופר ולקנות בקבוק קטן של יין, לשתות איתו ארוחת ערב. כשהגיעה הביתה, ראתה תמונה לא פשוטה: בן-זוגה, אהוד, ארז מזוודה.
מצאת עבודה? אתה יוצא לעוד משמרת? שאלתי.
לא. אני עוזב אותך.
לאן, עכשיו? כבר עשר בלילה.
לא שמעת? עוזב. עוזב אותך, טיפשה.
הרגשתי שרגליי נחלשות והתיישבתי על כיסא.
אתה בסדר? יש לנו שני ילדים קטנים. השתגעת? אני הבאתי אותך מהרחוב, הרמתי אותך מהמכבסה, ניקיתי אותך, האכלתי אותך, עשיתי ממך בן אדם. כל הזמן אתה בבית, אני עבדתי, פירנסתי – וזה התודה שלך?
אני לא אעזוב את הילדים, אבל אותך? כן. נמאס לי לראות אותך חוזרת כל ערב עם בקבוק, כאילו ‘להרגיע את התיאבון’. תמר לא כזאת ממנה נושף ריח מתוק, לא של אלכוהול.
אז אתה הולך אל תמר? אתה בכלל יודע מי היא? ברחה לעיר שלנו – אלוהים יודע מאיפה. אולי הסתבכה ממש. אתה כזה תמים, ותסתבך בסוף.
אבל אהוד כבר לא שמע, טרק את הדלת ונעלם.
זה שבר אותי. התחלתי לשתות עוד. הגעתי לעבודה כתופרת עם הנגאובר, בקושי חיברתי חוט למחט; הידיים לא שמעו בקולי.
זה נמשך שבועות. שתיתי כל ערב, לפעמים שכחתי לבשל לילדים הם אכלו רק בגן.
הבית התמוטט הכול הדיף ריח של עשן, סירים העלו עובש, הילדים התרוצצו מלוכלכים.
העובדת סוציאלית באה ולקחה את הילדים. אמרו לי: יש לך עוד סיכוי, תתאפסי. יש לך דירה, עבודה, רק תתארגני.
לקחתי חופשה קצרה מהבוסית שלי. שכבתי כמה ימים במיטה, בקושי זזה. אבל בסוף נשברתי החלטתי להפסיק לשתות.
ביום החמישי, כשהבנתי שאני מסוגלת לאכול ושרדתי עוד יום בלי בקבוק, התחלתי לסדר את הבית, הלכתי לעבודה.
עבדתי קשה, וכשחזרתי, במקום לחשוב על אלכוהול, ניקיתי וסידרתי שוב.
אחרי כמה חודשים, הילדים חזרו אליי למרות שעדיין פקחו עליי עין. עמדתי בזה, לא חזרתי לשתות, שמתי את הילדים לפניי.
אפילו כששמעתי שאהוד התחתן עם נועה, לא נשברתי.
למרות שהיה קשה אני ילדתי לו שניים, היינו יחד שמונה שנים, ובכלל לא דיברנו על חתונה.
כמה חודשים אחרי, אהוד חזר עם עין נפוחה וסגולה.
דינה, סליחה. התברר שתמר ברחה מבעלה. הוא מצא אותה, בא אליי, הרביץ לי, לקח אותה בחזרה בכוח…
אהוד, תודה על הילדים, תודה על מה שלימדת אותי. אבל אין לך מה לחפש כאן. תצא, עכשיו.הוא הביט בי בעיניים חלולות, תר אחרי הסדק הקטן שאוכל להכניס בו רגל. אבל לא היה סדק. בפעם הראשונה, הוא לא היה הגבר של חיי הוא היה אדם זר ומובס בכאביו.
עמד רגע בדלת, הביט בילדים ששיחקו בשקט בפינה, ביקש בלחישה: “אפשר לפחות לחבק אותם?”
הנהנתי, בחסד, אבל לא ניגשתי. נשארתי עומדת חזק, יציבה על הרגליים. ילדים ידעתי מחבקים וממשיכים לשחק, העולם שלהם גמיש, עוד יש להם תקווה.
כשהלך, נשפתי נשימה עמוקה, משוחררת, הסתכלתי על הבקבוק הריק מאבק בארון סימן שניצחתי משהו גדול בתוכי.
בערב, בזמן שארגנתי את הילדים לשינה, שמעתי את עצמי שרה. הקול שלי היה פשוט, שקט, אבל אמיתי, משהו מזמן שנשכח.
בסוף, אחרי שנרדמו, פתחתי חלון, נשענתי על השיש, וראיתי את חשכת הרחוב רוטטת באור פנס מאובק.
הבנתי: לבד אבל שלם. הלילה היה חזק, דומם, כמו הבטחה חדשה.
וממש בלב הלב שלי, ידעתי הפעם, אני לא נשברת.