שמי נעמה, ואמא שלי כבר בת 89. לפני שנתיים היא עברה לגור איתי, ומאז הבית שלנו פועל לפי השגרה השקטה והמדויקת שלה. בכל בוקר, בסביבות שבע וחצי, אני שומעת איך היא מתרוממת מהמיטה, מדברת בעדינות עם החתול הוותיק שלנו, בין 23, ומאכילה אותו בתשומת לב כאילו היה תינוק.
אחר כך אמא מכינה לעצמה ארוחת בוקר, יוצאת למרפסת, יושבת עם כוס קפה ופשוט מתעוררת לאט לאט ליום חדש. כשהיא כבר ערה, היא לוקחת מגב, וכמו שהיא תמיד אומרת, “כדי לא להתחלד”, שוטפת את הרצפה בכל הבית (וזה בערך 240 מטרים רבועים). אם יש לה מצב רוח, היא גם מבשלת משהו, עושה סדר במטבח ומבצעת כמה תרגילים פשוטים.
אחרי הצהריים זה זמן לעצמה: טיפוח פנים, שיער, טקסים קטנים שמשתנים כל יום. לפעמים היא מוציאה את הארון הגדול שלה ומתחילה למיין בגדים מה להעביר אליי, מה לתת לגמ”ח ומה להעלות למכירה ביד2. אני צוחקת ואומרת לה:
אמא, את היית יכולה להשקיע את כל זה ולגור עכשיו בוילה בהרצליה.
היא רק צוחקת:
אני אוהבת את הדברים שלי. ואגב, בסוף הכל יהיה שלך לאחותך אין הרי טעם
בשביל הכיף, אנחנו יוצאות להליכה בערב, בערך חמש פעמים בשבוע, לאורך טיילת הכינרת חמישה קילומטרים בכל פעם. פעם בחודש אמא נפגשת עם החברות שלה. היא אוהבת ספרים ומתקדמת לאט אבל בעקביות בספרייה שלי. כל יום היא מדברת בטלפון עם אחותה הגדולה שכבר בת 91, והיא מגיעה לבקר פעמיים בשנה.
חוץ מהחתול, האהבה הכי גדולה של אמא היא הטאבלט שקניתי לה לחנוכה. היא קוראת על סופרים ומלחינים, בודקת חדשות מכל מיני מקורות, רואה מחול, אופרות וקונצרטים. לפעמים, מאוחר בלילה, אני שומעת מהחדר שלה:
אני באמת צריכה לישון אבל מי בכלל יכול לכבות את פאבורוטי ביוטיוב?
אמא ואחותה, כאילו זכו בלוטו של הגנים. יש לי תמונה ששמרתי מלפני שנתיים אמא אז טסה לאילת, והיא התלבשה במיוחד לנסיעה.
אני נראית נורא בתמונה הזאת, היא אמרה.
כמובן, עניתי לה כמו תמיד:
אמא, רוב האנשים בגיל שלך כבר לא חולמים בכלל להיראות כך ולחיות ככה.
אחרי שנתיים עם אמא בבית, הבנתי שאני רוצה להיות כמוה. היא מזכירה לי כל יום להעריך כל רגע ולהמשיך להתקדם.
