תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור מהלב. מאז שהייתי ילדה קטנה, היה לי חלום אחד ענק שהעסיק לי את הראש כל הזמן חלמתי להיות אמא. כשהתבשרתי שאני בהריון, לא הפסקתי לדמיין את הרגע שאחזיק ילד בידיים שלי. ואז, כשהתחילו הצירים, לקחו אותי לבית החולים איכילוב שבתל אביב. אחרי שעות של ציפייה, ילדתי בן.
אי אפשר לתאר את האושר שהציף אותיבאמת, לא היו לו גבולות. לקראת סוף אותו יום, האחות הביאה לי את הבן שלי לחדר. הוא היה פיצי כזה, עיניים אפורות ואף קטן וקסום. נשארנו לבד. הסתכלתי עליו, התחלתי לעטוף אותו בשמיכה, למרות שעליי להודותזה לקח לי משהו כמו עשר דקות. זאת היתה הפעם הראשונה שאחזתי ילד משלי, ופחדתי ממש בטירוף שאני עלולה להזיק לו בטעות.
ניסיתי לסדר בזהירות את קצות השמיכה. הסתכלתי על הרגליים שלומשום מה היה לי בראש דימוי אחר לגמרי. הוא ישן כזה מתוק. ליטפתי לו בזהירות את הרגליים, הידיים, את הבטן. עצמתי עיניים, חיבקתי אותו חזק אליי, והריח שלו נכנס לי עמוק ללב. זה הריח הייחודי שאין כמותו, ריח של הבן שלי.
ופתאום, משום מקום, התחושה המרגיעה שלי נעלמה. מילאו אותי מחשבות מוזרות, כל מיני ספקות צצו. פתאום הוא לא הריח כפי שדמיינתי, הרגשתי כאילו אני מחזיקה תינוק של מישהי אחרת.
היה לי חשק לעזוב הכול, פשוט לקום ולצאת מהחדר ולא לחזור. אבל איך יכולתי לעשות דבר כזה? הילד הזה לא יכול להסתדר לבד, הוא צריך אותי, את האהבה והטיפול שלי. שנתיים חיכיתי לרגע הזה.
החדר היה קפוא ולא מזמין. קראתי למטפלת, ניסיתי לעטוף אותו שוב, אבל האמתהידיים שלי רעדו ולא הצלחתי. גם להניק לא ידעתי בדיוק איך, והוא סירב לינוק. הוא פקח עיניים והביט בי, כשעדיין לא מצליח למקדהרגשתי שהוא מנסה לזהות אותי. כשחיבקתי אותו, היד הקטנה והחמה שלו נחה לי על הכתף. פתאום, כל הספקות התפוגגו. הבן שלי ישן שלו ורגוע עליי, ובאותו הרגע הבנתיהחלום שלי התממש, אני אימא.
