כשהייתי ילד, היה לי חלום גדול ובהיר שתפס את כל המחשבות שלי חלמתי להיות אבא. כשהבת זוג שלי נכנסה להיריון, חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל לחבק את הילד שלי. כשהתחילו הצירים, נסענו לבית החולים איכילוב בתל אביב. נולד לנו בן. השמחה שלי לא ידעה גבול. בשעות אחר הצהריים, האחות הביאה לנו את התינוק. הוא היה קטן, עם אף זעיר ועיניים אפורות. נשארנו לבד. הסתכלתי עליו. התחלתי לעטוף אותו בחיתול דבר שלקח לי לפחות עשר דקות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה החזקתי תינוק, והאמת, פחדתי לפגוע בו.
משכתי בעדינות את קצוות החיתול, ראיתי את כפות הרגליים שלו. משום מה, דמיינתי אותו אחרת לגמרי. הוא ישן מתוק כל כך. ליטפתי לו את הרגליים, הידיים, הבטן. עצמתי עיניים וחיבקתי אותו אל החזה שלי, ניסיתי להריח אותו. הריח הזה, ריח של בן, היה מדהים, בלתי נשכח. אבל פתאום הרגשתי משהו מוזר שלווה פנימית שהייתה לי פשוט נעלמה. מחשבות משונות התחילו להתרוצץ לי בראש. עלו ספקות: אולי זה לא בדיוק כמו שדמיינתי, אולי זו טעות, הרי הריח שלו אחר ממה שחשבתי שיהיה, זה היה כאילו אני מחזיק את התינוק של מישהו אחר.
פתאום עלתה בי מחשבה פשוט לעזוב אותו וללכת, לא לשוב יותר לחדר. אבל מיד תפסתי את עצמי איך אפשר להשאיר תינוק חסר אונים, הרי הוא זקוק לי, אני חייב להיות שם בשבילו. חיכיתי לרגע הזה שנתיים.
המחלקה הרגישה קרה ולא מזמינה. קראתי לאחת האחיות, ניסיתי שוב לעטוף אותו בחיתול, אבל פשוט לא הצלחתי. הייתי צריך להאכיל אותו, אבל לא ידעתי איך. הוא לא רצה לינוק. פתח את העיניים והביט בי, בלי למקד את עיניו, כאילו ניסה לזהות אותי. כשחיבקתי אותו קרוב יותר, היד הקטנה שלו החליקה בעדינות על הכתף שלי. הרגשתי אותה כה רכה וחמה. פתאום כל הספקות נעלמו. הוא נרדם בידיים שלי, בן יונתן שלי. אז הבנתי החלום שהיה לי כל החיים התגשם. הפכתי לאבא, וכל שאר הדברים כבר לא חשובים.
בליבי למדתי גם כשיש פחדים וספקות, לפעמים מספיק רק רגע של חיבור אמיתי כדי לדעת שהכול נכון.
