אמא שלי תמיד הייתה מאוד נוקשה איתי. אבא היה רוב הזמן במסעות עסקים, ואני נשארתי לבד עם אמא, ששמרה עליי ביד רמה. אבא אהב אותי, אבל כל פעם שחזר, הייתי מוצאת את עצמי בתוך ערימת מתנות כאילו הוא היה פותר רגשות באגרות או בממתקים. אמא, לעומת זאת, לא טרחה על חיבוקים או מילות אהבה חוסכת את הרגשות בצד, כמו שקושרים אגורה אחרונה לצמיד.
יום אחד, אבא ארז שוב מזוודה אך הפעם, כמו גבר-מסתורין בסדרת פשע ישראלית, פשוט לא חזר.
בבית הספר, המושג “חברים” נראה לי כמו שם של כוכב רחוק. הגעתי לבית הספר בבגדים ישנים שאמא מצאה ברחוב, תלבושת חביבה שראתה ימים טובים יותר תרחיש מוכר לילדי ת”א שפוגשים את ירושלים בתחפושת. אמא תמיד אמרה: “תלבשי מה שיש, קודם אני צריכה להסדיר את החיים שלי. אין לי שקלים בשביל חלומות יפים.” התלבושת הלא מחמיאה הזו ליוותה אותי במהלך כל כיתה ה’, כמו כלב נאמן.
בהמשך, השכנה ממול דבורה נתנה לי את התלבושת של בתה, שגמרה את הלימודים. בזכותה, שרדתי עד סיום התיכון. נעליים? השתמשתי במה שנכנס לרגל, ואיכשהו הם החזיקו מעמד כמה שנים לפני שנעשו קטנים מדי. לבסוף, סיימתי את התיכון בהצטיינות והחלטתי ללמוד באוניברסיטה, עם מגמת כלכלה כי למה לא להתחיל להתמודד עם מספרים שגורמים לכולנו להזיע?
בזמן הלימודים, לבשתי בגדים ש”חברים” שלי זרקו עליי כשהמאסו בהם. יום אחד פגשתי את גיא, בוגר כמה שנים לפני, והתחלנו לצאת. בסוף, הכרתי את הוריו. כשביקרתי אצלם, התביישתי בנעליים הקרועות שלי הפה רגליים רטובים, והאמא שלו, חנה, עשתה כאילו לא ראתה כלום. למחרת, קיבלתי ממנה מתנה נעליים חדשות, עם ריח של חנות בקניון.
חששתי שגיא והמשפחה שלו לא יקבלו אותי, אבל די מהר התחלתי להרגיש כמו חלק מהמשפחה לא ברור מה בדיוק עשיתי בשביל זה, אולי פשוט המזג שלי טוב לי יותר מהתלבושת פעם. במתנה לחתונה קיבלנו דירה, וכשסיימתי את התואר, חנה החמות הציעה לי גוב בחברה שלה. השכר היה יפה הרבה יותר שקלים ממה שראיתי אי פעם. פתאום יכולתי לקנות לעצמי דברים בלי לחשב בלי סוף אם זה עלה יותר מ-50 שקלים.
מאז לא הפסקתי להודות לבורא עולם, על שהוביל אותי דרך כל זה.
כשאמא שלי שמעה שאני נשואה, שיש לי עבודה נורמלית ודירה בתל אביב, היא מיד הופיעה לבקש תמיכה כספית. הפגישה שלנו הוקלטה באוזני החמות שלי, שהזעיקה את אישי ואת הבן שלי הביתה דחוף. גיא הסביר לאמא שלי בעדינות, אך בהחלטיות, שאין לה למה לצפות מצידי. הוא סיכם, בהומור חצי-מלא: “יש לי בת וזה חשוב, אבל לא הייתי ממליץ לה להופיע שוב פה.” מאז אמא שלי לא התקשרה, ואני במקום לדאוג ממתינה בהתרגשות ללידה של הילד שלי.
