הבן שלי, רועי, שהיה בן שלושים בזמנו, הגיע הביתה בשמונה בערב, גורר שני מזוודות על המדרכה כאילו חזר ממסע ארוך ומפרך. ברגע שנכנס, אפילו לא בירך אותי לשלום, רק אמר בשקט שהוא צריך “קצת” להישאר אצלי, כי הוא כבר לא מסוגל להתמודד עם החיים “שם בחוץ”.
שאלתי אותו מה קרה, ואז הודה שעזב את העבודה שלו בלי התראה מוקדמת, וויתר על הכול כי כבר נמאס לו מהלחץ ושאינו רוצה לחזור. הכי הפחיד אותי זה כשהוא אמר שמכר גם את המכונית שלו, “כדי לא להישאר קשור לכלום”. היה לו זיק של גאווה בעיניים, כאילו עשה את ההחלטה הנכונה בשבילו. ישבתי בהלם הרי על המכונית הזו עבד ושילם במשך שנים, בשקלים שעמל עליהם כל כך.
שאלתי איפה מתכוון לגור עד שיבנה את עצמו מחדש, והוא ענה: אצלי, “כמו פעם”, כי הוא זקוק למנוחה ופה הוא מרגיש בטוח. צחקתי, חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל ראיתי עליו שהוא לגמרי רציני. הוא רמז בבירור שרוצה לחזור לחדר שלו, אותו חדר שנטש כשהיה בן עשרים, כאילו הזמן עצר מלכת.
כשהוא עלה למעלה וגילה שהחדר שלו כבר לא קיים – שהפך לאולפן הציור שלי – נראה פגוע. אמר לי שבטוח שהייתי צריכה לשמור על החדר, “למקרה שיחזור”. ניסיתי להסביר שחייתי לבד כבר שנים, וסידרתי את הבית לצרכים שלי, שהוא לא יכול להיכנס ולהעמיד פנים ששום דבר לא השתנה. הוא לקח את זה קשה, כאילו דחיתי אותו.
באותו ערב התחיל להתנהג כמו נער בגיל חמש עשרה: פיזר בגדים על הרצפה בסלון, פתח את המקרר כאוות נפשו, ביקש שאחמם לו אוכל, ואפילו שאל אם אפשר “להלוות” לו קצת כסף לשבוע. צפיתי בו, תוהה מתי גבר בוגר החליט לוותר על הכול ולחזור להיות תלוי בי.
למחרת קמתי מוקדם, הוא עדיין ישן, כל הבלאגן נשאר כמו שהיה. שתי המזוודות היו מושלכות במרכז הסלון, בגדים מלוכלכים על הספה, כלים מלוכלכים בכיור. כשהערתי אותו לדבר, התעצבן. אמר ש”לכן יש בית של אמא”, שבא לנוח ושאני עושה סיפור גדול מכלום.
הבהרתי לו שאפשר להישאר לכמה ימים, אבל לא להתנהג כאילו חזר להיות ילד חסר אחריות. אז הוא שוב תפס את המזוודות, מלמל שאף אחד לא מבין אותו, ויצא מהבית תוך כדי שמבטיח שיעמוד על הרגליים בכוחות עצמו.
למרות שכאב לי לראות אותו כך, נתתי לו ללכת. כי דבר אחד זה לתמוך בילד, ודבר אחר לגמרי לסחוב על הגב אדם בוגר שמסרב לקחת אחריות על חייו.
האם צדקתי, או שטעיתי?
סיפור ישן שנצרב בזיכרוני.
