הבן שלי, ינון, בן שלושים, הגיע הביתה בערב בשמונה, גורר אחריו שני מזוודות על המדרכה, כאילו חזר ממסע ממושך בחו”ל. כשהיכנס לדירה שלי בתל אביב, אפילו לא בירך אותי לשלום, רק אמר שצריך “קצת” לגור אצלי, שהוא כבר לא מסוגל לחיות “שם בחוץ”.
כשהתעניינתי מה קרה, הודה שעזב את משרתו בפתאומיות, ויתר על הכול ושפשוט נמאס לו מהלחץ והוא לא רוצה לשוב לשגרה. אבל החלק שהכי הדהים אותי היה כשסיפר שבמופגן מכר גם את הרכב שלו, “כדי שלא יהיו לו שום התחייבויות”. הוא אמר זאת בגאווה, כאילו עשה את הצעד הנכון ביותר בחייו. הייתי המומה הוא עבד קשה שנים לקנות את המכונית ההיא.
שאלתי אותו איך הוא מתכוון להסתדר, איפה יגור עד שיתאפס, והוא ענה, “פה אצלך, כמו פעם; אני צריך קצת שקט, וכאן אני בבית”. צחקתי כי חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל הוא היה רציני לגמרי. הוא נתן לי להבין שהוא מצפה לחזור לחדר המוכר שלו, זה שעזב בגיל עשרים כאילו דבר לא השתנה מאז.
כשהוא עלה לקומה השנייה וגילה שהחדר כבר לא קיים, שהפך הזמן לסטודיו שלי, ראיתי איך התעצב. הוא טען שבטח ידעתי שתמיד יש סיכוי שיחזור, ושהחדר הזה היה אמור להישמר “למקרה הצורך”. ניסיתי להסביר לו שאני חיה לבד שנים, שכל הבית עבר שינוי והתאים את עצמו לצרכים שלי, ואי אפשר פשוט להיכנס ולנהוג כאילו דבר לא השתנה. הוא נעלב, כאילו דחיתי אותו.
באותו ערב חזר להתנהג כנער מתבגר: השאיר בגדים על הרצפה בסלון, פתח את המקרר כאילו הכול מובן מאליו, ביקש שאחמם לו אוכל, ואפילו שאל אם אני יכולה “להלוות” לו קצת שקלים לכמה ימים. הסתכלתי עליו ולא הבנתי באיזה שלב הגבר העצמאי הזה החליט לוותר על הכול ולחזור להסתמך עלי.
בבוקר למחרת קמתי מוקדם, והוא עדיין ישן, את כל הבלגן מזוודות באמצע הסלון, בגדים מלוכלכים על הספה, כלים מלוכלכים במטבח לא סידר כלל. כשניסיתי לדבר איתו ולבקש שיתחשב, הוא התרגז. אמר ש”זה בדיוק הבית של אמא”, שהוא הגיע לנוח, ושאני עושה עניין מכל דבר.
כשהבהרתי באופן חד שהוא יכול להישאר עוד יומייםשלושה, אבל לא להתנהג כילד חסר אחריות, מיד הרים את המזוודות, מלמל שאף אחד לא מבין אותו, ועזב את הבית כשהוא חוזר ואומר שיסתדר לבד.
זה כאב לי מאוד לראות אותו כך, אבל בחרתי לתת לו ללכת. כי יש הבדל בין לתמוך בילדך, לבין לשאת על גבך אדם בוגר שאינו מוכן לקחת אחריות על חייו.
עד היום אני תוהה אם פעלתי נכון, או שביום מן הימים אתחרט.
אני לומד שכל הורה צריך בסוף לדעת לשחרר. אפילו אם זה קשה.
