יעלה בת ה-37, אף פעם לא התחתנה. עבדה כרואת חשבון. עד עכשיו לא מצאה טעם אמיתי לחיים. לא הצליחה למצוא את הייעוד שלה.
היא הייתה עייפה בצורה מוזרה, כמו מטושטשת בענן. התעוררה וגררה את עצמה לעבודה. היה בדיוק התור שלה. יעלה עבדה עכשיו כמלצרית. היא הייתה צריכה להגיש לאורחים על המרפסת בקיץ, וכל פעם שזה התור שלה, הייתה מגיעה לעבודה ב-6 בבוקר. כבר משבע היו באים אנשים.
בגלל שהיא גרה בפרברים, כדי שלא תאחר, הייתה קמה עוד לפני הזריחה ב-5. לפעמים הקו של האוטובוס היה מתעקם או מתעכב בפקק שאין לו התחלה או סוף.
יעלה התחילה לשפשף את השולחנות, כמו בכל בוקר כי האבק בתל אביב תמיד עושה מסיבה בלילה ונשאר להתפזר בבוקר. אנשים צריכים לשבת על כיסאות שאין עליהם שאריות חלומות ישנים. תוך כדי היא שרה לעצמה שיר ישן של חוה אלברשטיין, או לפחות נדמה לה שזה זה.
“אמא שלי גם שרה יפה.” פתאום צנחה עליה קול ילדה, כאילו מתוך ענן.
יעלה קפאה מי מסתובב בבוקר כל כך מוקדם? לפניה עמדה ילדה, אולי בת חמש או שש, לבדה. העיניים שלה בהו במשהו רחוק.
“מה את עושה פה לבד, לפנות בוקר?” שאלה יעלה, בקול דקיק. “יצאתי לטייל. וגם להביא אוכל בשבילי ובשביל אחי. דודה, יש לך חתיכת חלה?” שאלה הילדה, כאילו חוששת. היה ברור שהיא רעבה.
“בטח שיש. עשי רגע, אני אמצא משהו במטבח. איפה אחיך?”
“בדירה.” הצביעה מעבר לפינה. “סבתא שם איתו.”
יעלה לא שאלה למה ילדה מסתובבת לבדה, ואיפה בכלל אמא ואבא שלה. כנראה גם לא רצתה לדעת.
“ההורים שלנו מתו מזמן,” אמרה הילדה כאילו מקריאה מהנייר. “וסבתא ממש זקנה… שוכחת הכול, אפילו אותנו, הנכדים שלה…”
יעלה הרגישה שהאוויר שלה הפך לסוכריה שמישהו מוצץ לה מהבטן.
“אני לא רוצה להכביד עלייך, רק ביקשתי חתיכת חלה, אני אחזור מהר לאחי ולסבתא,” אמרה הילדה. יעלה לקחה נשימה עמוקה: “אל תלכי, חכי לי. אני אלווה אותך.”
היא ביקשה מהמשמרת השנייה להחליף אותה ויצאה ללוות את הילדה לדירה. לילדה הייתה מפתח, היא פתחה את הדלת ונכנסו. בפנים היה ילד קטן, בן שנה וקצת, שזחל וצחק. על המיטה שכבה סבתא מכורבלת, שקועה איפשהו בתוככי חלום רחוק, לא מבחינה בעולם סביבה.
מה קורה פה? חשבה יעלה כאילו בתוך סרט סוריאליסטי.
היא התקשרה למד”א. האמבולנס הגיע ולקח את הסבתא, היה אפשר לראות שגם הזמן ממתין לה ליד הדלת. יעלה אספה את הילד ואת הילדה ולקחה אותם אליה הביתה. שם ישב בנה בן ה-13, עיניו פקוחות לרווחה, אבל אחרי שיעלה סיפרה לו כל מה שקרה, הבין וחייך ואמר שיישאר עם הקטנים כשאמא תלך לעבוד.
מעולם לא רבו, תמיד היו ביניהם אמון יפה. בבית הזה אין צעקות, ואין אגרוף על השולחן. תמיד עוזר לה, מקשיב בנחת לכל מילה.
כעבור עשרה ימים, הסבתא נפטרה. היה ברור שהילדים ילכו לבית ילדים. הלב של יעלה רעד כמו גשר בסערה הילדים האלה כבר הפכו כמעט לחלק מהמשפחה. היא יכלה להרגיש איך זה, להיות לבד בתוך מוסד. ולכן החליטה לקחת אחריות: לאמץ אותם ולהיות אפוטרופוסית שלהם.
היה עליה לעזוב את המלצרות ולחזור לעבוד כרואת חשבון אצל ידיד ישן שהציע לה את זה מזמן. הוא עזר לה עם כל הבירוקרטיה, והילדים עברו רשמית לאחריותה תוך כמה שבועות.
“נו, עכשיו ברור למה רצית להיות מלצרית!” צחקה חברה. “כן,” גיחכה יעלה, “זה היה חלק מתוכנית סודית של הלב שלי, שרק עכשיו התחילה לצאת מהדמיון אל היום-יום.”
מי היה מאמין חייה התהפכו בן רגע. עכשיו שלושה ילדים בבית, מקצוע חדש ביד. היא לא רגילה להיות חזקה, אבל הפכה חזקה כי לא הייתה לה ברירה. אולי זה היה חלום מוזר של הגורל, ואולי בסוף מצאה את הייעוד שלה שם, בין בוקר מנומנם לילדים שאף פעם לא הפסיקו לחלום.
