אני בן 27 ופגשתי אותה בדיוק ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכן להכיר מישהי כמוה.
זה קרה בערב קטן השקה של מגזין מקומי בתל אביב, אליו הגעתי במקרה לגמרי. חבר שלי ביקש שאבוא איתו כי היה צריך עזרה בסחיבת ארגזים, ואני לא ממש תכננתי שום דבר, חיפשתי קצת כסף, אז הסכמתי. היא ישבה בשורה הראשונה, רשמה משהו במחברת שחורה, הטלפון שלה היה עם המסך כלפי מטה, והקפה מולה כבר מזמן התקרר. היא לא נראתה מעוניינת באף אחד, אבל כשדיברה, כולם הקשיבו.
מאוחר יותר גיליתי שהיא סופרת. כותבת במוסד עיתון ובמגזין תרבות. הייתה בת 40. אז עוד לא ידעתי את זה. ראיתי רק אישה רגועה ובטוחה בעצמה, שלא היתה צריכה להרים את הקול כדי שמישהו יקשיב.
בסוף ההשקה ניגשתי אליה כי הייתי צריך חתימה על קבלה. היא שאלה איך קוראים לי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
״אתה תמיד נראה ככה או רק כשאתה מתוח?״
צחקתי חזק. אמרתי שאני לא יודע. היא השיבה שהיא אוהבת אנשים שלא מתיימרים להיות בטוחים בעצמם. כך הכל התחיל.
התחלנו להתכתב. בהתחלה היא כתבה מעט ואני הרבה. שאלתי שאלות רגילות: מה היא עושה, איפה היא גרה, האם היא לומדת. סיפרתי לה את האמת שאני חי אצל ההורים, עובד בעבודות מזדמנות, מרוויח קצת שקלים, מנסה ״להתחיל״. היא אף פעם לא גרמה לי להרגיש פחות, אבל גם לא מכרה לי אשליות. מההתחלה היה ברור:
״אני לא מחפשת קשר. אני במקום אחר בחיים שלי״.
ובכל זאת התחילו להיווצר פגישות בינינו.
תמיד בדירתה. דירה מסודרת, שקטה, מלאה ספרים. לה הייתה מכונית, קצב חיים משלה, עולם בנוי. אני הגעתי באוטובוס, לפעמים עם תחושה שאני נכנס לעולם שלא שייך לי. היא קיבלה אותי בלי לחץ, בלי הבטחות. לפעמים הייתי מבשל משהו פשוט, לפעמים פתחנו בקבוק יין ושמענו מוזיקה שקטה. דיברנו הרבה על העבודה שלה, על הכתיבה, על כמה היא עייפה מהצורך להסביר את הבחירות שלה לאחרים.
אף פעם לא נשארתי לישון. היא לא ליוותה אותי הביתה. הייתי צריך להתעקש שניפגש בסוף השבוע. לפעמים אמרה ״כן״, לפעמים נעלמה לי ליומייםשלושה, בגלל דד-ליין במערכת, פגישות, נסיעות. וכשחזרה, חזרה כאילו כלום. בלי תירוצים, בלי הסברים ארוכים.
ערב אחד, כשישבנו יחד, על שפת המיטה, היא אמרה:
אל תתאהב בי.
לא ידעתי מה לענות. רק אמרתי שאני לא מאוהב. שנינו ידענו שזה לא ממש נכון.
רציתי יותר. לא בהכרח הבטחות, אלא מקום. היא מצידה חזרה ואמרה שהדרכים שלנו שונות. שאני רק מתחיל, והיא כבר בנתה את החיים שלה. שהיא לא רוצה להיות עוגן, ולא רוצה שאשתמש בה כקיצור קל.
אני לא יכולה לתת לך מה שאתה רוצה אמרה.
ובכל זאת הזמינה אותי שוב.
עם הזמן הבנתי שהיא מציעה לי את מה שהיא יכולה לתת: נוכחות חלקית, שיחות עמוקות, פגישות בלתי מתוכננות. קיבלתי את זה, כי הרגשתי שאין לי זכות לדרוש יותר. איך אדבר על עתיד, כשאני אפילו לא מצליח לפרנס את עצמי?
בכל פעם שיצאתי מדירתה, הלכתי כמה רחובות ברגל עד לתחנת האוטובוס. הרגשתי בו זמנית מלא וריק. מלא כי הייתי איתה, ריק כי ידעתי שבסוף אני חוזר לחדר שלי בבית ההורים, אל המציאות הפחות זוהרת שלי.
היא מעולם לא הבטיחה לי כלום. לא שיקרה. ובכל זאת, זה כאב.
אני ממשיך לראות אותה. לא כמו שהייתי רוצה. לפעמים אני חושב שאולי יום אחד היא תסתכל עלי אחרת. או שאולי אגדל מספיק כדי שלא ארגיש קטן מולה. או שאולי אתעייף מלהסתפק במעט.
אבל לאחרונה, להיות איתה גורם לי יותר עצב משמחה.
למה?
אולי כי למדתי משהו לפעמים אפילו קשר שלא מביא איתו הבטחות, יכול ללמד אותנו להעריך את עצמנו, להזכיר לנו שהדרך שלנו חשובה, ושאין למהר להקטין את עצמנו רק משום שאחרים נראים בטוחים יותר או יציבים יותר. בסופו של דבר, הדרך שלי ראויה גם אם היא איטית, לא זוהרת, מלאה ספקות ומציאות פשוטה.
