תקשיבי, לפני שבוע גיליתי משהו שבחיים לא הייתי מצליחה לדמיין. הסתובבתי במרכז תל אביב, ופתאום בלי שום התראה אני נתקלת באיילת, חברה מהתיכון שלא ראיתי שנים. התחבקנו, דיברנו קצת, עשינו עדכון חפוז על החיים, ואז היא זורקת לי ככה בין לבין שהיא עובדת כאחות בבית אבות ביישוב שלה. אמרתי לה שזה מרשים ושבית אבות זה בטח לא פשוט, אבל איזה נתינה זו.
ופתאום היא זורקת:
“את יודעת, אני רואה את אמא שלך שם כל שישי אחרון בחודש.”
נשארתי במקום דום. שאלתי אותה מה זאת אומרת, מה אמא שלי עושה שם, והיא עונה לי כאילו זה הכי רגיל בעולם:
“מה, לא ידעת? כל חודש היא מביאה כיבוד לכל הסבתות והסבים. בלי להחסיר פעם אחת. ממש צדקה מדהימה.”
באותו רגע לא ידעתי מה להגיד לה. התביישתי להודות שאמא שלי בכלל לא סיפרה לי על זה, ואין לי מושג קלוש שזה מה שהיא עושה. איילת חשבה אולי שאני צוחקת עליה, אבל כשהבינה שאני רצינית, הוסיפה:
“אמא שלך ממש צנועה. מגיעה, אומרת שלום, משאירה הכול והולכת.”
באותו ערב, כשחזרתי הביתה, שאלתי אותה ישר ולעניין:
“אמא, למה אף פעם לא סיפרת לי שאת הולכת כל חודש לבית האבות?”
היא בדיוק טאטאה את הרצפה, אפילו לא הרימה את הראש:
“ולמה הייתי צריכה לספר לך?”
לא שחררתי:
“כי זה משהו יפה, כי זה חשוב…”
היא נשענה עם המטאטא על הקיר, הסתכלה עליי בשקט ואמרה:
“אני לא חושבת שצריך לעשות רעש מדברים טובים. פשוט עושים וזהו. יש מישהו אחד למעלה שרואה וזה מספיק לי.”
היא שיתפה אותי שלפני שנתיים, אחרי שחברה טובה שלה נפטרה, הרגישה שהיא חייבת לתת מעצמה למישהו. יום אחד עברה במקרה ליד בית האבות, ראתה כמה מבוגרים יושבים בחוץ, החליטה להיכנס. דיברה עם העובדת הסוציאלית, לברר במה הם הכי צריכים עזרה.
מאז, כל שישי אחרון בחודש, היא קונה מיץ, חטיפים, חבילות ביסקוויטים ומביאה לבית האבות. לפעמים גם קונה מגבונים לחים או מוצרי היגיינה תלוי מה יש לה באותו חודש ואיך היא מסתדרת עם הכסף.
היא אמרה לי שהיא פשוט לא רצתה לערב אף אחד, שלא יחשבו שהיא עושה זה בשביל תשומת לב או מחמאות. העדיפה לעשות בשקט, בדרך שלה.
“כשרוצים לעזור עוזרים. לא רוצים לא חייבים. אבל אני לא צריכה לספר לאף אחד. אני יודעת מה אני עושה.”
ככה אמרה לי, תוך כדי שהיא מפנה את הצלחות מהשולחן אחרי ארוחת ערב.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם מהמחשבות. אמא שלי, אישה פשוטה וצנועה, שמרוויחה שכר מינימום, הרבה פעמים מוותרת על דברים לעצמה בכל זאת, כל חודש מוצאת פינה בלב ובארנק, כדי לשמח אנשים שכמעט אין להם אף אחד. אני כל כך גאה בה, ומצד שני קצת מצטערת שלא הייתי שם לדעת ולעזור לה.
עכשיו אני חושבת, אולי ביום שישי הבא אלך איתה. אני רק עוד לא בטוחה איך להציע לה את זה ככה שהיא לא תרגיש שאני מתערבת או דוחקת לה לפרטיות.
דבר אחד בטוח לראות את אמא שלי עושה משהו כל כך גדול, וכל כך בשקט… זה שינה לי משהו בלב.
