כדי להימנע מבושה, היא נענתה לגורל בשקט והסכימה לחיות עם גבר גבנון אבל כשנשף את בקשתו לאוזנה, רגליה התקפלו, כאילו נפלה דרך עולם אחר.
דותן, זה אתה, ילד שלי?
כן, אימא, אני סליחה שבאתי מאוחר כל כך
קולה של אמו, רועד מדאגה ועייפות, הדהד במסדרון החשוך. היא עמדה שם בחלוק דהוי, פנס קטן בידה כאילו חיכתה לו כל חייה.
דותן שלי, איפה הסתובבת עד כזה שעה? השמיים כבר שחורים, והכוכבים נוצצים כמו עיניים של חתולי רחוב באבן גבירול
אימא, הייתי עם גיא. שיעורים, הכנה למבחן פשוט איבדתי תחושת זמן. סליחה שלא התקשרתי. ידעתי שלא תירדמי.
או שאולי נפגשת עם בת? עיניה הצטמצמו בחשדנות. התאהבת, אולי?
אימא, באמת איזה שטויות! חייך דותן, חולץ נעליים. אני לא מהנערים שבנות עומדות מתחת לבית בשבילם. מי בכלל ירצה אותי גבנון עם ידיים כמו של גורילה וראש מבולגן כמו שיח צבר?
אבל הכאב חלף לרגע בעיניה. היא לא אמרה שלעיניה הוא אף פעם לא היה מכוער, אלא בנה הנס שגידלה בצנע, בקור, ובבדידות.
דותן אכן לא היה יפה תואר. בקושי מטר ושישים, כפוף, ידיו הארוכות כמעט נגעו בברכיו. ראשו גדול, שיערו מקורזל כמו קוצים בפרדס. בילדותו קראו לו “קוף קטן”, “רוח הגלבוע”, “פלא הטבע”. אבל הוא גדל והיה למשהו גדול מאדם רגיל.
הוא ואמא שלו, יונית, עברו למושב בגליל כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהעוני, מהבושה: אביו נכלא, אמא עזבה. נשארו רק שניהם. שניים מול כל העולם.
הילד שלך לא יאריך ימים, לחשה שכנתם אסנת בדאגה, מביטה בנער הדקיק, ייעלם כאילו לא היה.
אבל דותן נאחז בחיים בעקשנות של חרוב בגל סלעים. הוא גדל, נשם, עבד. יונית אישה חזקה, ידיה חרוכות מהמאפייה אפתה לחם לכל המושב. עשר שעות ביום, שנה אחר שנה, עד שנשברה בעצמה.
כשהשתתקה במיטתה, דותן היה לה גם בן וגם בת, גם רופא וגם מטפלת. הוא שטף את הרצפה, בישל פתיתים, הקריא בקול כתבי עת ישנים. וכשנפטרה בשקט כמו רוח ממטע זיתים עמד ליד הארון ושתק. כי דמעות כבר לא נותרו לו.
אבל האנשים לא שכחו אותו. שכנים הביאו אוכל, נתנו בגדים חמים. ואז באורח פלא התחילו לבקר אצלו. תחילה ילדים, מוקסמים מרדיו ואלקטרוניקה. דותן עבד בתחנת רדיו מקומית תיקן מכשירים, כיוון אנטנות, הלחים חוטים. היו לו ידי זהב, גם אם נראו מוזרות.
אז גם הבנות באו. בהתחלה לתה עם ריבה, אחר כך ישבו, חייכו, דיברו.
ולאט ראה אחת מהן, יהלומית, נשארה תמיד אחרונה.
את לא ממהרת? שאל עם עזיבת האחרים.
אין לי לאן למהר. ענתה בלחש, מבטה לרצפה. אשתו של אבא שנייה שונאת אותי, אחיי בועטים בי, אבא שותה. אני מיותרת. גרה אצל חברה, וגם שם זמנית אצלך שקט. אני לא לבד.
דותן הביט בה ולראשונה, הרגיש שמישהו צריך אותו.
תישארי אצלי, אמר. החדר של אמא פנוי. תהיי בעלת הבית. ממני כלום לא תצטרכי. לא מילה, לא מבט. רק תהיי.
הלחשושים החלו. שורות הספסל לחשו:
מה זה? גבנון עם יפהפיה? זה מגוחך!
אבל הזמן עבר. יהלומית ניקתה, בישלה מרק, חייכה. דותן עבד, שתק, דאג לה.
וכשנולד לה בן, השתנה כל העולם.
על מי הוא דומה? שאלו בשכונה. על מי?
אבל הילד יניב, קרא לו “אבא!”.
דותן, שמעולם לא דמיין שיהיה אב, הרגיש שמשהו בחזהו נפתח כמו שמש זעירה שצמחה.
הוא לימד את יניב להלחים, לדוג, לקרוא. יהלומית הביטה בהם ואמרה:
תמצא אישה, דותן. מגיע לך.
את בשבילי כמו אחות. ענה. קודם אמצא לך בעל טוב. אחר כך נראה.
וכזה נמצא צעיר מהקיבוץ הסמוך. ישר, חרוץ.
הם התחתנו. יהלומית נסעה.
אבל יום אחד פגש אותה שוב.
אני רוצה לבקש תני לי את יניב.
מה? למה?
אני יודע, יהלומית. כשילד נולד, משהו משתנה. אבל יניב הוא לא שלך באמת. תשכחי אותו. אני לא אוכל.
אני לא אתן לך אותו!
אני לא לוקח. לחש דותן. בואי מתי שתרצי. רק תני לו להישאר.
יהלומית חשבה רגע. קראה לבן:
יניבי! תגיד, אצל מי אתה רוצה לגור איתי או עם אבא?
הילד קפץ, עיניו נוצצות:
אי אפשר, כמו פעם? שגם אמא וגם אבא?
לא, אמרה בעצב.
אז אני נשאר עם אבא! אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
יניב נשאר. לראשונה, דותן היה אב באמת.
אלא שיום אחד יהלומית חזרה.
עוברים לעיר. אני לוקחת אותו.
הילד בכה כמו גדי שנפצע, חיבק את דותן:
אני לא הולך! עם אבא! רק עם אבא!
דותן לחשה יהלומית בעיניה לאדמה, הוא הוא לא באמת שלך.
אני יודע, ענה דותן. תמיד ידעתי.
אני אברח לאבא! צרח יניב בבכי.
ואכן ברח. שוב ושוב.
לקחו אותו ושוב חזר.
לבסוף יהלומית נכנעה.
שיישאר, אמרה. בחר בעצמו.
וכאן התחילה פרק חדש.
בעלה של רעות, שכנה, טבע. שיכור, עריץ, איש מפחיד. ילדים לא נולדו כי לא היה שם אהבה.
דותן החל לקחת ממנה חלב, לתקן את הגדר, לגג את הבית. אחר כך סתם לבוא, לשתות תה. לשוחח.
הקשר התהדק. לאט, בזהירות, בבגרות.
יהלומית שלחה מכתבים. כתבה שליניב נולדה אחות עדי.
תביאי אותה, ענה דותן. משפחה זה יחד.
אחרי שנה באו.
יניב לא עזב את עדי. החזיק בזרועותיו, שר לה, לימד ללכת.
בני התחננה יהלומית בוא תגור איתנו. בעיר, תאטרון, בית ספר, עתיד
לא, נענע יניב בראש. לא עוזב את אבא. ורעות היא כמו אמא בשבילי.
אחר כך בית ספר.
כשילדים דיברו על אבותיהם הרופאים, הנהגים, הטייסים, יניב היה גאה:
אבא שלי? חייך. יודע לתקן הכל. מבין איך העולם בנוי. הוא הציל אותי. הוא הגיבור שלי.
חלפה שנה.
רעות ודותן ישבו ליד קמין עם יניב.
אנחנו מצפים לילד, אמרה רעות. תינוק.
אתם לא תשלחו אותי? לחש יניב.
מה פתאום! חיבקה אותו רעות. אתה לי כבן. כזה בדיוק רציתי כל חיי.
בני, אמר דותן. איך חשבת כך? אתה עולמי.
כעבור חודשים נולד תום.
יניב הרים אותו בחיקו, כאוצר יקר.
יש לי עכשיו אחות, לחש. ואח. ואבא. ורעות.
יהלומית שוב קראה.
אבל יניב תמיד ענה:
כבר הגעתי. כאן הבית שלי.
חלפו שנים. שכחו כולם שיניב לא בנו. חדלו הרינונים.
כשיניב נעשה אב, סיפר לילדיו ולנכדיו על האבא הכי טוב שהיה.
הוא לא היה יפה, חייך יניב. אבל בו היה יותר אהבה מכל אדם שהכרתי.
ובליל זיכרון, כולם התכנסו בבית ילדי רעות, ילדי יהלומית, נכדים, ונינים.
שתו תה, צחקו, נזכרו.
היה לנו אבא הכי טוב! קראו כולם, מרימים כוס. הלוואי ירבו כאלה!
ותמיד אצבע נדדה מעלה לשמים, לכוכבים, לזיכרון על האיש שכנגד כל היגיון, היה לאבא האמיתי.
אחד.
