הבעיה שלי היא שהתחתנתי בפעם השנייה. יש לי בת מהנישואים הראשונים, אבל האקס שלי אפילו לא טרח להחליף לה חיתול, שלא לדבר על לשלם מזונות.
לא החזקתי לו טינה פשוט הבנתי שמדובר בבנאדם שלא יודע להיות גבר. החלטתי להישען על עצמי בלבד. הייתה לי עבודה סבבה, משכורת יפה, משרה שווה, אז לא הסתובבתי כמו איזה מסכנה. נישאתי שוב, אבל חמותי החדשה לא קיבלה אותי בכלל בוודאי שלא את הבת שלי. גם בעלי החדש התייחס אליה כאילו היא איזו שכנה מהגג, לא בת שקיבל בונוס עליי.
בעלי השני גם לא כזה מיהר להביא ילדים, טען ש”עדיין מוקדם” ו”אני לא מרגיש מוכן לקחת אחריות עכשיו”. לא לחצתי, כי בדיוק התפוצץ לי על הראש פרויקט ענק בעבודה, והייתי עסוקה כמו בדבורה בכוורת.
יום אחד הייתי צריכה להיפגש עם שותפים חשובים מהעבודה, ונתקעתי מי אשמור על הבת שלי? חשבתי לעצמי: אולי אני אבקש מבעלי. בכל זאת, משהו מינימלי.
אז קמתי בבוקר מוקדם, שיננתי את מה שאני רוצה להגיד בפגישה, תכננתי לשים את הילדה בגן ולבוא לקחת אותה אחרי העבודה ואז היא התעוררה עם חום. התחננתי לבעלי שישמור עליה, כי ממש לא יכולתי להיעדר מהפגישה שלי אבל הוא החזיר לי באלגנטיות ישראלית: “הבת שלך, הבעיה שלך. תסתדרי בעצמך.”
עמדתי מיואשת, לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לחמותי, שאלתי אם היא בבית, ועם הרבה תקווה הבאתי אליה את הבת שלי. היא הסתכלה עליי כמו על חבילה מסין ואמרה ש”זה לא הילדה שלי, למה שאני אשמור עליה בכלל?”. בכיתי לה שם, הודיתי לה, הודעתי שאני לוקחת את הבת שלי איתי לעבודה. פתאום היא התרככה כזה, ואמרה “טוב, אני אשמור עליה קצת, אבל שלא תעשי מזה הרגל.”
בפגישה בעבודה הלך מדהים, כמו שלא חלמתי. אחרי שסיימתי רצתי לקחת את הילדה מחמותי, שהתחילה להתלונן על הילדה: שהיא שובבה מדי, לא מקשיבה, עושה לה בית ספר. אמרתי לה שזהו, לא אפריע לה שוב. חזרתי, ארזתי לי ולבת שלי מזוודות ובאותו ערב עברנו לאמא שלי. החלטתי: עם אנשים שלא מקבלים את הבת שלי, אני לא חיה יותר.
