נכון מה שאומרים: כמה שיותר זמן בני זוג נמצאים ביחד לפני שמתחתנים, ככה הנישואים שלהם פחות מצליחים…
הכרתי את תמר לפני שבע שנים. כל השנים הללו טיפחנו זוגיות ממרחק כל אחד בדירה שלו, כל אחד עם החלומות, החברים והפינה הפרטית שלו. היה לנו טוב ככה, לא לחצנו, לא מיהרנו לשום מקום. אבל כשקרה מה שקרה הריון לא מתוכנן לא נותרה הרבה ברירה, והחלטנו להתחתן.
התקופה הראשונה של המגורים המשותפים הייתה דווקא מרגשת. קודם כל שיפצנו את הדירה הזעירה שקיבלנו מההורים של תמר, אחרי שסבתא שלה עברה לגור אצל ההורים שלה בפתח תקווה. הסתובבנו ברחוב דיזנגוף בתל אביב, חיפשנו רהיטים, וילונות, כלים לבית. הזמנו חברים לסופש הראשון בבית החדש, פתחנו מים מינרליים ועוגיות, והזכרנו לעצמנו כמה טוב שאנחנו לפחות יחד.
אבל אחרי שהשגרה נכנסה פתאום שנינו הרגשנו תחושת מחנק. ארבעה קירות, אותם פרצופים, מסדר היום שבלוני. התחלתי לבקש מתמר שתיתן לי קצת זמן עם החבר’ה שלי לשבת לבירה ברחוב אלנבי, לצפות במשחק כדורגל. היא לא התנגדה בכלל, ואפילו עודדה אותי. עם הזמן, כל אחד מאיתנו חיפש עוד ועוד את הזמנים בנפרד לגמרי כמו שהיינו בתקופת החברות. נפגשנו בערבים בבית, ולעיתים קרובות מאוד מאוחר.
החודשים חלפו, והלידה התקרבה. הרגשתי איך משהו בי שוקע לאט לאט, ואני לא מצליח להרים את הראש. תמר לא הבחינה או העדיפה להעלים עין, עד שיום אחד, כשהייתה בבדיקת רופא נשים בקופת חולים, קיבלה טלפון מישהי לא מוכרת לה מספרה שאמרה לה בפשטות ובקול תקיף, שאני עובר לגור איתה. תמר חזרה הביתה וגילתה שהשארתי מכתב קצר לא מסביר פנים. פשוט ארזתי מזוודה והלכתי, לא הסתכלתי אחורה. גם לדיון הגירושין לא טרחתי להגיע.
הכי כאב לי שכך עזבתי. אבל פחדתי. תמר הצליחה לסדר דרך קשרים במשפחה שלא יופיע שם של גבר בתעודת הלידה, ככה שבשורת האב היה רק קו ריק.
חלפו כמה חודשים, ותמר ילדה בן בריא ומתוק עם גומות מופלאות בלחיים. ההורים שלה עטפו אותה בעזרה, היא נשארה לגור אצלם, התמסרה לאימהות ולא העזה לחשוב אפילו על קשר נוסף עם גברים. הפצע בנפשה לא נרפא.
הבן שלנו, עמית, היה בן שלוש כשדפקתי על דלת ביתה שבתל אביב. באתי עם זר ענקי של ורדים, כי תמיד ידעה כמה היא אוהבת אותם, ועם מכונית צעצוע מרשימה, המתנה הראשונה שיכולתי להרשות לעצמי מאז.
תמר פתחה את הדלת בלי להסתכל בעינית. עמדתי שם, מתוח ונבוך, זר ביד אחת וצעצוע ביד שנייה.
אני מצטער… אעשה כל מה שתרצי, לחשתי.
היא רק חייכה בעצב, אתה באמת חושב שאסלח לך עכשיו? שלוש שנים לא היית, שלוש שנים לא היה צורך בך…
עמית קפץ למסדרון, מביט בגבר הזר, מבולבל.
אל תחזור שוב, היא אמרה לי בעדינות. כבר שנים אנחנו מסתדרים, אנחנו לא צריכים אותך.
לא נעלבתי. השנים ריפאו את הפצע שלה, וגם את הפצע שלי נשאר רק רחמים על עצמי, על כך שפספסתי את הילד שלי.
היום, אחרי כל זה, אני מבין: זמן לבד אינו מרפא את הכל, אבל הוא מאפשר להחליט מי באמת צריך להיות לצידך. הלב שלי מלא חרטה, ואני יודע שאת הכאב ההוא אי אפשר להחזיר לאחור. צריך להיות אמיצים, לא לברוח, גם כשקשה. לפעמים לא נשארת עוד הזדמנות לתקן.
