מירית בוכה ליד הקבר של חברתה מיכל. ארבעים יום עברו, ועל הקבר אין אף פרח… היא חוזרת הביתה. לפתע משיג אותה גבר לא מוכר.
רוצה טרמפ? שואל הוא. התחנה רחוקה מכאן. בואי, אני אשמח לעזור. מי נמצא לך כאן?
חברה… עונה מירית בשקט.
לי זו אמא… לוחש הוא. לאן את צריכה להגיע?
אפשר להוריד אותי בתחנת אוטובוס אומרת מירית.
אני פנוי היום, אשמח להוריד אותך עד הבית אומר הגבר בנחישות.
בדרך מירית מספרת לו בקצרה על חייה… יומיים אחר כך, פבלו מחכה למירית מתחת לבית, כדי לשוחח אתה שוב הפעם עם הצעה לא צפויה.
מירית ומיכל חברות עוד מהגן.
כשגדלו, היו לובשות את אותן שמלות, אפילו מחליפות בגדים ביניהן.
בבית הספר היו בלתי נפרדות. אחר כך עברו ללמוד יחד בתל-אביב. מירית למדה רפואה, מיכל חינוך.
היו נפגשות לעיתים קרובות, אפילו התאהבו באותה תקופה.
מירית בבחור מהכפר, מיכל בבחור עירוני.
מיכל מיהרה להינשא, כאילו פחדה שיאבד לה.
אחרי שנה נולדה לה בת. אבל הורי בעלה בכלל לא קיבלו אותה.
לטענתם, היא לא “מתאימה למשפחה שלהם”.
לפעמים מירית נשארה לשמור על בתה של מיכל, בזמן שמיכל ובעלה יצאו. גם מירית רצתה לצאת, אבל הבטיחה לשמור על הקטנה.
פעם אחת, הם לא חזרו הביתה… בבוקר מירית גילתה: שניהם נהרגו בתאונת דרכים.
את השבעה מירית כמעט לא זוכרת, רק התינוקת בידיה. מה יקרה עכשיו?
הורי האב אף בחיי בנם לא קיבלו את הכלה, ועכשיו התכחשו גם לנכדה.
אמא של מיכל נשארה לבד, עם עוד שלושה ילדים קטנים אין לה איך לקחת גם את התינוקת.
נשארה האפשרות של בית ילדים. והילדה, רק בת שנה.
מירית אהבה את הילדה מאד. ראתה את כל הצעדים והדיבורים הראשונים.
כבר עבדה, שכרה חדר אצל שכנה קשישה.
רק מי ייתן לה לגדל ילדה? רווקה, לבד, ללא משאבים.
בסוף לקחו את הילדה. כך צריך היה להיות, הרי בריאה ימצאו לה בקלות אימוץ.
מירית דאגה מאוד לשלומית.
נועם, יש לי הצעה אליך, אמרה פעם לבן זוגה. בוא ננשא, טוב? לא נותנים לי לקחת את הילדה לבד…
את לא רצינית! נבהל. אני לא בכיוון של אחריות כזו!
רק לעזור לי לקחת את הילדה. אחר כך אתגרש ממך. תעזור לי.
אל תבקשי. אני לא הולך להרוס לעצמי את החיים. ואותך בכלל קשה לי להכיר. ביי, תחפשי מישהו אחר שיהיה פראייר.
מירית שוב הולכת לקיברה של מיכל. ארבעים יום עברו, עדיין הקבר ריק בלי פרח אחד. לעומתו, קברו של בעלה ממול ממש שוקק פרחים.
מיכלי, אני מבטיחה לך שגם אצלך יהיה יפה. רק תעזרי לי…
מירית צועדת לאטה הביתה. בדרך יוצא לקראתה הגבר מהפעם ההיא.
רוצה טרמפ? יש פה מרחק לתחנה. אם לא מתאים תתעלמי…
חברה שלי…
לי זו אמא… ולך אוסף בתחנה?
לא רוצה להטריח.
אין לי לאן למהר. אין לי אף אחד. אמא נפטרה, אשתי עזבה… את בוכה? קרה משהו קשה? אני זוכר אותך. קברנו כאן זוג נערה ונער. אז, ארבעים יום היום?
כן.
גם לאמא שלי היום ארבעים… בעיות קשות?
מירית מספרת הכל בדרך…
הגענו. תודה על ההקשבה, על הטרמפ…
יומיים אחרי פבלו מחכה למירית בכניסה לבית.
לבסוף היא יורדת.
מירית, חשבתי על זה. אני אעזור לך. פנוי, ואם תרצי נתחתן מיד.
מירית המומה.
אתה לא מפחד?
לא. למה?
בן זוגי הקודם נבהל, רק ביקשתי עזרה עם הילדה.
אני אעזור. ספרי לי רק איפה תגורו.
אצל סבתא הזקנה, אם לא תעיף אותי. אם לא אמצא חדר אחר.
אצלי תעברי לגור. מחר נתחיל לסדר הכל. ביתי גדול, יש מקום. אין דיונים. חייבים למהר.
בית?
כן, יש גם בתים בעיר. אמא שלי רצתה בית משלה, לא דירה.
גם לי קשה להתרגל לעיר. הרי שתינו מהכפר…
פבלו סידר הכל במהירות. הם נרשמים ברשות, מאמצים את שלומית ומעבררים לביתו.
תודה. ומכאן אני מסתדרת לבד.
לבד? ברור. הבית כולו שלך. לא אפריע, אבל אהיה ליד.
אולי עדיף שאשכור דירה, נהיה לבד…
אשתי תגור לבד? אין דבר כזה.
פבלו לא כפה עצמו, תמיד עוזר בעת הצורך. מירית מתמודדת עם הכל בעצמה מבשלת, מנקה, עם שלומית. בסוף התאהבה בו, אך פחדה לומר.
אמא, למה את אוהבת אותי?
כי את חלק ממני. כי את בתי.
מירית מלאת תודה לפבלו. דואג להן כמו משפחה, מטפל בשלומית כאב אמיתי.
פבלו רואה במירית את האישה המושלמת, אף על פי שהנישואים שלהם “על הנייר”.
אבל אז מחליט צריך להפוך את זה לאמיתי. בערב מציע לה נישואין של ממש. שלומית כבר בת שלוש.
אבל אנחנו כבר נשואים…
אני רוצה להיות משפחה אמיתית.
וגם אני…
הפכו למשפחה של ממש, לא רק במסמכים.
יש להם כעת שתי חגיגות נישואים, בהפרש של שנתיים.
לשלומית יש גם אח ואחות.
הסיפור הזה התחיל מזמן. היום כל הילדים גדולים. שלומית יודעת על קברי הוריה.
שני הקברים מטופלים ואהובים. בשביל שלומית מירית ופבלו הם ההורים.
לשלומית כבר יש נכדה ראשונה. ולמירית ופבלו נינה. משפחה גדולה ומאושרת!
