נועה שרה מאושר, איך לא? סוף סוף יש לה דירה משלה, הדירה שלה, בלי בעלת בית כעוסה שמכבה לה את האור בדיוק בשעה אחת-עשרה, עומדת כמו רפא”לית מאחורי הגב ומכבה את הגז מתחת לסיר הרותח כשהיא רק מסתובבת רגע.
אסור לה בכלל להשתמש בפן או במיישר שיער, שמא “ייתפס לך השיער”. אי אפשר להתרחץ באמבטיה, רק מקלחת, פעם ביום, ותיכף בבוקר או בערב, כך או אחרת גברת רבקה תמיד עומדת ליד הדלת ודופקת”להחליש את המים!”
שנה שלמה נועה חיה תחת מרות רבקה, אשה שחשבה את עצמה למנטורית ומדריכה, עד שמלאו לנועה שמונה-עשרה והיא סוף סוף ביקשה מההורים לעבור למעונות הסטודנטים באוניברסיטה.
גם זה לא פיקניק. פשפשים וגוקיםאלו שטויותמחבת שנעלמה יחד עם הצ’יפס שהכינה, זה גם קרה. השותפות הביאו חבריםזה כבר היה קשוח. נועה סבלה שנה, ואז עברה לדירה, אחרי שאבא שלה בא לבקר וראה איזו מהומה הייתה במעונות.
ברור שלא נתנו לה להישאר שם אפילו עוד יום. חמש שנים היא גרה אצל סבתא דבורה. סבתא מקסימה, קצת עם מוזרויות, אבל רגישה וטובת לב. אחרי שלמדה וסיימה תואר, המשיכה לגור אצל סבתא דבורה, חסכה כל שקל לשים בצד, הייתה לה חלום: לקנות דירה קטנטנה, אבל שלה.
בזמן שחברותיה בזבזו את המשכורת על בגדים יפים ותיקים של מותגים, נועה עבדה וחסכה. אפילו סבתא דבורה אמרה לה תני קצת לנוח, אל תגזימי, אבל נועה לא ויתרה, והמשיכה בעקבות החלום.
יום אחד הגיעו ההורים של נועה, ואבא הודיע בהתרגשות שהם החליטו לעזור לה. גם אמא וגם סבתא לאה הצטרפו. סבתא לאה, קרובת משפחה של אבא, מעולם לא הקימה משפחה משלה, עבדה כמורה עד גיל שמונים וחמש, עם אופי איפה קשוחה ואחרי שנים רבו עם כל המשפחה. רק לאבא של נועה היא קצת הקשיבה.
את אמא של נועה היא גם אהבה מאוד, שגם היא מורה. יום אחד, כשאבא ואמא ביקרו עם מצרכים, לאה ביקשה מאבא שיעזור לה לעבור לדיור מוגן.
אבא לא הגיב ישר, רק נסעו לראות יחד איזה מקום מוצע, ובמקום זה הכניסו את לאה לדירתה של נועה, לסבתא בעצם, כי הבת שלה גרה בכלל בעיר אחרת.
סבתא לאה, למרות גילה המופלג, נשארה חדה, ואמרה לאבא שלא יתייסרהיא יודעת היטב שהאופי שלה לפעמים קשה, אבל טוב לה שיש מי שאוהב אותה ושמרים לה.
אבל ההורים אמרו שאין מה להרגיש אשמהככה יותר רגוע לכולם. גם יש מי שישמור על החתול ארז ועל התוכי מושיקו, ואם נוסעיםלא צריך כל פעם להפקיר חיות אצל שכנים. סבתא לאה תשמור עליהם, והם יוכלו לנסוע בראש שקט.
חוץ מזה, פחות הוצאותכולם אוכלים יחד, לא צריך לקנות כל פעם מצרכים או לבזבז דלק בנסיעות ולהעביר חפציםובזמן שאבא הולך לדוג, אמא לא משתעממת.
סבתא לאה בהתחלה התלבטה, אבל הסכימה. שמחה לדעת שאינה לבד בסוף הדרך. וכך חיה עם אנשים שהיא אוהבת ושאוהבים אותה, וחוותה עוד שנים יפות עד שנפטרה בשלווה, והשאירה את כל רכושה בירושה לאבא של נועה.
באופן אישי נתנה לנועה שרשרת ישנה שעברה בירושה מסבתא-רבא ושמרה עליה תמיד, גם בזמנים הקשים לא מכרה אותה. נועה קיבלה את השרשרת בהתרגשות, ושמרה עליה באהבה, תמיד מזכירה לה את סבתא.
אבא הציע למכור את הדירה של סבתא לאה ולקנות לנועה דירה בעיר שבה היא התבססה, אם זה כל כך מוצא חן בעיניה. וכך, נועה קיבלה דירה משלה, שני חדרים. האישה שגרה שם קודם אמרה שהיא משאירה אחריה אנרגיות טובות, ונועה התחילה מיד לשפץ ולשדרג את הדירה, וההורים באו לעזור, השקיעו יחד המון זמן. נועה תמיד העלתה עוד רעיונות עיצוב, ואבא בסבלנות מימש כל חלום שלה.
בסוף, הדירה נראתה אחרת לגמרי, ואמא החליטה שגם בבית צריך לעצב מחדש, ונועה הבטיחה לייצר לה עיצוב חדשני.
נועה התמקמה בדירה שלה, התרגלה לעיר החדשה, ואפילו התאהבה בה. בעבודה, הכירה את רוני, שגם היא עברה לאחרונה לאותה עיר, והן נהיו חברות קרובות. רוני ביקרה תכופות אצל נועה.
יום אחד, נועה סיפרה לרוני איך כשהייתה ילדה ברחה לגג של הבניין עם השכנה-החברה יפעת, שם היו משתזפות. “איזה קטע,” אמרה רוני, “למה שנחזור על זה?”
הן צחקו, והחליטו לנסות בעצמן לעלות לגג, בתנאי שלא ינעלו אחריהן. פעם אחת בילדותה, שוער הבניין חיים סגר את הדלת ולא שמע אותן צועקות. רק כשהאבא של נועה הרגיש שמשהו לא בסדרהגיע ושחרר אותן.
“מה, קיבלת בראש?” שאלה רוני. “לא באמת,” צחקה נועה, “אבא פינק אותי, אמא הייתה יותר קשוחה, אז הוא היה מכסה עלי. הרבה שטיקים שלי היא לא יודעת.
“אני קיבלתי נזיפות לא מעט,” ענתה רוני. “תגידי, אולי נדבר עם השוער, ניקח מפתח ונהנה בשקט?”
ניסו. בתחילה השוער, יוסי, סירב, חשש מביטחון ומהוראות, ומה יקרה אם יפלו מהגג. “אנחנו אנשים מבוגרים,” התעקשו, “רק להירגע קצת, לא נעשה שטויות.” והוא, בסוף, הסכיםותנאי שלא יהיו שטויות.
והחברות בילו כמה שבתות על הגג, ותמיד לקחו את המפתח מיוסי השוער הנחמד.
פעם אחת, כשכבר רצו לחזור, ראו פתאום אישה מבוגרת, לבושה יפה ומסורקת, יושבת ליד הארובה ואוכלת כריך. “מי את?” שאלו.
“אני?” בלעה האישה את הביס וענתה: “אני מרים ברזילי.” לנועה נדמה שהיא מזהה אותה.
“את לא היית הבעלים הקודמת של הדירה?” היא שואלת, מופתעת.
“כן, נכון… את הילדה המתוקה שקנתה את הדירה שלי,” ענתה מרים. “אתן מבינות…,” ואז התפרצה לבכי.
היא סיפרה סיפור מופלא. “גידלתי את יובל לבד, אבא שלו עזבסיפור רגיל. כל חיי הקדשתי לו. הוא למד היטב, עבר אוניברסיטה ותואר שני, התחיל לעבודקידמו אותו, אבל מזל עם בנות לא היה לו. לפני חמש שנים הכיר את אלה.
אלה נכנסה ישר לעניינים, ניקתה, בישלה, טיפלה ביובל. ואמרתי, סוף סוף, יהיה לי שקט לעצמי. יובל בעצם קנה דירה גדולה מזמן, אבל תמיד גר איתי, היה נוח.”
הצעירים עברו לדירה החדשה, ומרים התחילה לראשונה לדאוג רק לעצמה. אבל האידיליה לא נמשכה. אלה ילדה את יונתן, אחר כך דוד, ואחרי שנה גם רוני. והצעירים ביקשו ממנה למכור את הדירה”הרי את גרה אצלנו, למה הדירה תעמוד ריקה?”
כך נשארה מרים, כהגדרתה, בגיהנום קטן. אלה רצתה לחזור לעבודה, הילדיםנשארו אצל מרים. פתאום החלה להרגיש לא טוב, לחץ דם גבוה. הרופאים ציוו לה על שקט ומנוחהאבל איך כששלושה שובבים בבית?
אלה דרשה ממנה רק לבשל, להאכיל, לחפש כשמתלכלכים, לקרוא סיפורים, להוציא לטיול, לשמור על סדר ולפנק את בני הזוג כשהם חוזרים מעבודה. חינוך? בכלל לא. לא להעיר, לא ללמד, לא להעניש.
רק אחרי שסיימה מרים לבשל, לנקות, ללמד את הקטנים, אולי הייתה לה חצי שעה לעצמה. “נו, אמא, תנועה זה חיים!” יובל היה אומר כשהתלוננה על עייפות, “הלוא כל כך טוב את עושה הכול! אני אוכל מהידיים שלך, הילדים איתך, אנחנו מרוויחים יותר. זו משפחה מאוחדת, מי מקבל דבר כזה?”
“ואז, בראשית הקיץ, הם טסו עם הילדים לים, ואני כמעט קרסתי. אני אוהבת את נכדיי, הם האור שלי, אבל עייפתי. אז המצאתי ליובלי שאני נוסעת לסופ”ש לחברהובפועל טיילתי ברחובות, הלכתי למוזיאונים, תערוכות.”
“ואיפה ישנת בלילה?” שאלו החברות.
מרים חייכה: “אני לא ישנה בקיץ, יושבת על ספסל ליד הירקון, או פשוט מסתובבת בעיר.”
“היום הלכתי לבית שהיה שלי, עליתי לגג, הדלת הייתה פתוחה והזכרתי איך יובל היה מתחבא שם בילדותו. אפילו אמרתי בלב שאשאר כאן לילה.”
“איזה טירוף,” נבהלו נועה ורוני.
הן הצליחו לשכנע את מרים לבוא אל נועה לארוחה.
“וואו, נועה, איזה שינוי עשית כאן! איזה יופי. חבל שבכלל הקשבתי אז ליובלי ואלה… אל תבינו לא נכון…”
“את יודעת מה? בואי, תבואי אלי להישאר,” אמרה נועה.
“לא, לא, לא נעים לי,” התנגדה מרים.
“הכול נעים!” ענתה נועה.
“אבל,” שאלה רוני, “כשמכרת את הדירהמה עשית עם הכסף? סליחה על הישירות.”
“את יכולה לסמוך על רוני,” התמוגגה נועה, “היא עו״ד מצוינת, תני לה לעזור.”
“את כל הכסף נתתי ליובלי ואלה. הוא אמר שישים חצי בבנק על שמי וחצי לעצמו.”
“את יודעת שאת יכולה לקנות דירה קטנה עם זה,” אמרה רוני במחשבה.
“ואנחנו נעזור לשפץ!” התרוממה נועה.
“אבל איך…”
“תני לנו לעשות בשבילך,” הרגיעה רוני.
כבר כעבור חודש מרים נכנסה לדירה חדשה, ממש באותו בניין ישן שאהבה. מה בדיוק אמרה רוני ליובל בעבודהאיש לא יודע. הוא גמגם קצת, טען שאם היה לה כל כך קשה למה לא אמרה, הרי משפחה זה משפחה. אלה בכלל נעלבה ולא דיברה עם חמותה יותר.
הילדים נקבע סדרכל שבוע באים לישון אצל סבתא, בתורנות. עם הזמן גם אלה נרגעה, הכניסה את הילדים לגןוהם הלכו בשמחה.
מרים ונועה הפכו חברות קרובות, ליוו זו את זו למוזיאונים ולתערוכות. “אני, כשתהיה לי דירה, לא אזוז ממנה בזקנה, לא משנה מה יבטיחו לי,” הצהירה רוני, “לא אשן בספסלים בלילה או אתגלגל על גגות.”
“נכון!” צחקה נועה.
בוקר טוב, אהובות ואהובים שלי!
תודה שאתם כאן איתי!
חיבוק גדול לכולכם!
