נועה שרה משמחה, איך לא!
הנה לה דירה דירה קטנה ורק שלה, בלי בעלת בית עוקצנית שמכבה לה את האורות באחת עשרה בערב, עומדת לה על הנשמה ומסובבת את הגז מתחת לסיר המבעבע.
אסור היה לה להשתמש במייבש שיער ובמחליק, שמא “הפחד הגדול שתסתבך לה שם השיער”.
לא ידעה רחצה באמבטיה, רק מקלחת, פעם ביום, בבוקר או בערב לא משנה; חגית הגבה עמדה ליד הדלת ודפקה בדרישה להנמיך את זרם המים.
שנה שלמה חיה נועה תחת דיכוי חגית, שחשבה את עצמה למנטורית של נועה וכשהגיעה לגיל שמונה עשרה, התחננה להוריה שיתנו לה לגור במעונות הסטודנטים.
גם שם לא היה קל, פשפשים וגוקים לא נחשבים, אבל שמחבת עם תפוחי אדמה נעלמת בזמן שמסתובבת זה כבר שיא.
חברות שהביאו גברים בלי סוף, ממש חוויה.
סבלה שנה, עד שאביה קפץ לבקר וראה במו עיניו את הבלאגן ששלט במעונות.
ברור שלא הותר לה שם להישאר עוד יום, ומאז חמש שנים נועה גרה בהשכרת דירה אצל סבתא דינה סבתא מעט מוזרה, אבל טובה.
לאחר שסיימה את הלימודים יצאה נועה לעבוד, המשיכה להתגורר אצל דינה, חסכה פרוטה לפרוטה, כי חלמה דירה משלה, ולו הקטנה ביותר.
בעוד חברותיה התרוצצו לפגישות והשקיעו את משכורתן בבגדים יפים ותיקי מעצבים, נועה עבדה וחסכה.
אפילו דינה לחשה שמותר לה לנוח קצת, שלא תשבור את גבה, אך נועה לא הסכימה לוותר על החלום.
פתאום, יום אחד הגיעו ההורים לביקור, ואביה, בקול מלא התרגשות בישר החליטו לעזור לנועה, גם הוא, גם אמה וסבתא רחל.
סבתא רחל, קרובת רחוקה של אביה של נועה, לא הקימה משפחה, כל חייה לימדה בבית ספר עד גיל שמונים וחמש, אישה קשוחה ורבת ויכוחים עם המשפחה, אך לאביה של נועה דווקא הייתה מקשיבה לפעמים.
ומה לאימה של נועה היה לה חיבה מיוחדת, הרי גם היא מורה.
פעם אחת, ביקרו אצל סבתא רחל, והיא בקשה מאב של נועה, שיסייע לה להתקבל לבית אבות.
ההורים שמעו ובלב אחד החליטו נותנים לה את החדר של נועה, גם ככה הבת לומדת הרחק מהעיר.
רחל, למרות גילה, צלולה דיה; אמרה לאב של נועה שלא יכאב הלב, מחוספסת היא מאוד יכולה לקלקל את כל התדמית שיצרה במהלך השנים.
אך ההורים אמרו: באותו בית יחד נרגיש כולנו יותר בטוחים, גם החתול זוזו וה”תוכי קשת” לא יצטרכו חיפושים לסידור בכל פעם שנוסעים.
סבתא רחל תשמור עליהם, הם יוכלו לנסוע בלב שקט.
לא עוד להוציא כספים על מוצרי מזון ודלק כולם יאכלו יחד, לא צריך להתרוצץ, ואם אבא יוצא לדוג, לאמא לא ישעמם.
סבתא רחל התלבטה ולבסוף ישבה איתם כמה שנים באושר, נשמה אוויר של אהבה, ולבסוף נפרדה בשקט מהעולם והורישה את רכושה לאביה של נועה.
לה אישית העבירה רחל שרשרת עתיקה שהייתה במשפחה, נשמרה באדיקות ולא נמכרה גם בזמנים קשים.
נועה קיבלה אותה באהבה רבה, לעיתים הייתה מתבוננת בה וחושבת בחיוך על הסבתא הטובה.
אבא הציע למכור את דירתה של רחל, ולקנות לנועה דירה בעיר שבה התמקמה, כי אם טוב לה שם זה מה שחשוב.
כך זכתה נועה בדירה קטנה משלה, שני חדרים.
האישה שמכרה לה את הדירה אמרה, אני משאירה לך פה אנרגיה טובה ונועה בשמחה החלה בשיפוצים.
ההורים בילו רבות אצלה, עוזרים לה בעבודות.
נועה תמיד הציעה עוד ועוד רעיונות, ואבא באורך רוח הגשים לה אותם בדירה.
בסוף הפכה הדירה לפנינה, גם אמא רצתה לעשות שיפוץ בבית, ונועה הבטיחה שגם אליה תיכנס עם ראש יצירתי.
כך התבססה נועה בדירתה, התרגלת לעיר שהייתה בה זרה, ואהבה אותה.
בעבודה פגשה את תמר, והן נעשו חברות קרובות.
תמר הרבה באה לבקר אצל נועה.
פעם סיפרה נועה לתמר שכשהייתה ילדה, הייתה מטפסת לגג הבניין עם חברתה השכנה רוני, שם היו משתזפות שמש.
“מצחיק,” אומרת תמר, “אולי גם אנחנו…”
הביטו זו בזו ופרצו בצחוק.
“העיקר שלא ינעלו אותנו שם, פעם אני ורוני נתקענו על הגג עד הערב היה לנו דודי הקב״ט הגר בשכונה, לא שמע אותנו נעל את הדלת צעקנו, אבל הוא לא שמע, עד שאבא שלי הרגיש שמשהו לא בסדר, בא ופתח לנו”.
“ואוו, קיבלת עונש?” שאלה תמר.
“לא ממש,” צחקה נועה, “אבא פינק אותי בילדות, ואמא הייתה הרבה יותר קפדנית, הוא תמיד הגן עלי ממנה. יש דברים עד היום שהיא לא יודעת”.
הלוואי אצלי היה כך, גם אני השתוללתי, ואכלתי על זה לא מעט. אולי כדאי לדבר עם דני השומר, שיביא לנו מפתח, נשב רגוע ונשתזף?
יאללה, בואי ננסה.
דני השומר היסס “אסור, ואם מישהו יגלה, איפול עלי”, וגם “אם תיפלו מהגג אחריות שלי”.
“אנחנו בוגרות,” הן מנסות לשכנע, “רק נשתזף ונרד בשקט”.
בסוף הסכים, “אבל בלי קפיצות שטותיות”.
כך העבירו הנשים חצי שישי-שבת רגועות על הגג.
עוד כמה פעמים הצליחו לשכנע את דני.
פעם אחת שמעו חריקה בדלת הגג.
הקשיבו, לא שמעו כלום, ובחזרה למטה פגשו אישה מבוגרת, לבושה היטב, מסודרת, יושבת שעונה על צינור ואוכלת כריך בשקט.
“מי את?” שאלו בקול.
“אני? אני תמרה בת-צבי,” ענתה והסמיקה.
לנועה נדמה היה שהיא מזהה אותה.
“את… היית הבעלים של הדירה שלי?” שאלה בתדהמה.
“כן, את הילדה החמודה שקנתה ממני את הדירה,” ענתה תמרה, דמעה מזדחלת בקולה.
והיא החלה לספר את סיפורה.
“את רוני גידלתי לבד. בעלי ברח, הרגיל בשבילה אחרת.
רוני היה ילד חלש, לא נישאתי שוב; הקדשתי לו את כל כולי. הוא היה תלמיד מצטיין, סיים אוניברסיטה, המשיך לתואר שני
עבד קשה, קיבל הערכה, התקדם, אבל עם בנות לא הלך מי יודע מה.
לפני חמש שנים פגש את ענת, בחורה פשוטה, ישר נכנסה לעשייה כביסות, בישולים, ניקיונות, וטיפלה ברוני נהדר.
הבנתי שסוף סוף אוכל לנשום קצת אחרת.
רוני קנה מזמן דירה גדולה אבל נוח היה לו לגור איתי.
כשענת נכנסה לתמונה, עברו לגור בדירה שלו ואני נותרתי לבדי.
לא לזמן רב ענת ילדה את עדי, אושר גדול, ואחר כך את אמיתי, ולבסוף את מאיה.
כשמאיה נולדה הציעו לי למכור את הדירה, גם ככה את גרה איתנו, תעזרי, ומה יעשה הנכס סתם?
כך מצאתי את עצמי, כדבריי, בגן עדן קטן שהפך בחלוף הזמן לגיהינום.
ענת חזרה לעבוד, אך הילדים הכל עליי.
ואז, במפתיע, חטפתי התקף לחץ דם, נאסר עליי מתח אבל איך?
ענת העדיפה לעשות בעצמה את כל החינוך, ממני ביקשה רק להכין אוכל, להאכיל, להחליף בגדים, אם התלכלכו, לספר סיפור, להוציא לטיול, לנקות, להכין לקראת בואם.
חינוך, עונשים לא בתחום שלי.
הילדים היו מטופלים היטב כל עוד זה לא כלל הערות.
והנה, כשנסעו ההורים לנפוש בים, הותירו לי שלושה קטנים.
הם אהובים עליי, ילדים שלי אבל מה, פשוט התישו אותי.
אז נהייתי נוהגת להמציא תירוצים “נוסעת לסופש לחברה”, אבל בעצם משוטטת ברחבי העיר, מבקרת במוזיאונים ובתערוכות, ישנה לפעמים ליד הנהר, על ספסל. היום, עברתי ליד הבית וראיתי שהדלת לגג פתוחה פעם רוני אהב להתחבא שם חשבתי, אולי אשאר ללילה.
מבהיל, מה?”
נועה ותמר מיד גררו אותה לבית של נועה.
“איזה יופי, מה שעשית כאן, נועה לא מוצאת את עצמי, איך הקשבתי לרוני וענת,” אמרה תמרה בדמעות.
“את רוצה לבוא לגור אצלי?” שואלת נועה.
“לא נעים…”
“תבואי, בבקשה!”
“אבל רגע, מה עשית עם כספי הדירה?” שאלה תמר, שעורכת דין.
“נו, מסרתי לרוני הוא סעף, ‘חצי לך, חצי לי’, יעשה עם זה השקעה לבריאות.”
“כסף כזה מספיק לדירת חדר!” תמר מייבשת מבט.
“ולכן נעזור לך לשפץ!” התלהבה נועה.
לא עבר זמן ותמרה קיבלה דירת חדר חדשה, בדיוק בבניין הישן והמוכר.
מי יודע מה אמרה תמר לרוני כשבא אליו, רק ברור שהוא גמגם וביקש סליחה היה קשה, למה לא אמרת?
ענת, מצידה, חרקה שיניים ולא דיברה עם תמרה זמן מה.
הנכדים חילקו ביניהם את הלילות אצל סבתא; לאט הלאט ענת התרככה ושיעבדה את הילדים לגן בו שמחו לבקר.
תמרה ונועה בילו רבות ביחד, בסלון, במוזיאונים ובתערוכות.
“לא, בחיים לא אשאר לזקנתי בדירה של הילדים,” אומרת תמר ביום אחד, “אהיה בדירה משלי, שלא אמצא את עצמי לילה-לילה על ספסלים וגגות.”
“צודקת,” נועה מחייכת.
בוקר טוב, יקיריי!
תודה שאתם איתי, מחבקת אתכם באהבה!
