שלוש שנים של נישואים… וכל לילה בעלה ישן עם אמו. לילה אחד, היא החליטה לעקוב אחריו וגילתה אמת שגרמה לה להחסיר פעימה.
נעמה ויוגב נשואים כבר שלוש שנים. בעיני הסביבה, הם זוג מושלם. יוגב נראה כאדם חם, אכפתי ועובד קשה. ובכל זאת, הייתה לנעמה תחושה מטרידה בלב מנהג מוזר של יוגב שהיא לא הצליחה להבין.
כל לילה, בסביבות חצות או אחת בלילה, יוגב היה מתעורר בזהירות, משתחרר מחיבוק של נעמה, ויוצא מן החדר. הוא היה הולך לחדר אמו, שפרה, שגרה איתם בדירה. עד הבוקר, לא היה חוזר.
בשנה הראשונה, נעמה ניסתה להבין.
“אמא שלי סובלת מבעיות שינה,” הסביר לה יוגב בשקט. “היא זקוקה לי לידה בלילות.”
אבל בשנה השנייה, הספק גבר.
האם הוא פשוט קשור לאמו יותר מדי? ילד של אמא?
בשנה השלישית, נעמה נטרפה מקנאה ומחוסר אמון. הרגישה שיוגב אוהב את אמו יותר משהוא אוהב אותה שיש מישהי שלישית בנישואין שלהם.
“למה אתה ישן שם?” התפרצה מולו לילה אחד. “אני אשתך! תישן איתי. מה בעצם קורה שם כל הלילה? מדברים עד אור הבוקר?”
“נעמה, בבקשה תביני,” ענה יוגב בעייפות, עיניו כהות מעייפות. “אמא שלי חולה. היא צריכה אותי.”
“חולה? בבקרים היא נראית נהדר. אוכלת, רואה חדשות… זה תירוץ כי אתה פשוט לא רוצה להיות איתי.”
יוגב לא ענה, רק השפיל את ראשו ויצא מהחדר בדממה.
נעמה, מלאה בכעס ובחשד, לקחה החלטה: היא תעקוב אחריו. היא מוכרחה לגלות מה באמת קורה.
חצות.
כרגיל, יוגב קם לאיטו. הוא חשב שנעמה ישנה, אך היא עוקבת אחריו בשקט מוחלט.
הוא עזב את החדר.
נעמה חיכתה חמש דקות, הלכה יחפה, שקטה לחלוטין.
הדלת לחדרה של שפרה לא הייתה סגורה עד הסוף.
היא הציצה פנימה.
הייתה מוכנה לצעוק, מוכנה להאשים.
מה שראתה שיתק אותה.
באור חיוור של לילה, שפרה שביום רגיל נראית שלווה הייתה קשורה בעדינות למיטה, מתפתלת בכאב, עיניה מבוהלות, גופה כולו רטוב מזיעה, קצף בשפתיה.
“שדים! תעזבו אותי! לא! אל תהרגו את הבן שלי!” היא צועקת בקול צרוד וחלש.
יוגב מחזיק אותה חזק שלא תיפגע בעצמה, זרועותיו מלאות סימני נשיכות, שריטות וחבורות.
“ששש אמא, אני כאן. זה יוגב. את בטוחה,” הוא לוחש ומלטף את גבה.
“לא! אתה לא יוגב! את יוגב הרגו! הוא איננו!” היא צורחת, נוגסת בו בכתף.
יוגב עוצם עיניים מכאב, אבל לא עוזב. לא כועס.
מבעד לדמעות, נעמה צופה בו כשהוא בוכה, סופג בשקט את הכאב למען אמו.
כעבור כמה דקות, שפרה מקיאה על בגדיו. הריח החריף מגיע עד הדלת, אך יוגב בשלוות נפש מנגב את פניה, את בגדיו, ואז מחליף לה טיטול.
לנעמה רועדות הברכיים. היא נאחזת במשקוף.
לאחר כמעט שעה, שפרה נרגעת. יש רגע של צלילות.
“י-יוגב?” היא לוחשת.
“כן אמא. זה אני.”
היא נוגעת בפניו, רואה את הפצעים.
“פגעתי בך שוב, בני? תסלח לי… לא התכוונתי…” היא ממלמלת ודומעת. “לך אל נעמה. מגיע לה שתהיה לצידה, אתה שוכח אותה בגללי.”
יוגב מנענע בראש ומסדר את השמיכה.
“לא, אמא. אני נשאר פה. לא רוצה שנעמה תראה אותך ככה או שתצטרך לנקות. אני כאן בשבילך. אני הבן שלך זה התפקיד שלי. שתישן בשקט.”
“אבל בני אתה תשוש”
“אני אצליח להתמודד, אמא. אני אוהב אתכן שתיכן. אדאג לנעמה ביום ולך בלילה.”
ובאותו רגע, נעמה נשברת.
היא פותחת את הדלת לרווחה, נכנסת בפנים.
“נעמה?” יוגב מופתע, מנסה להסתיר את הבגדים המלוכלכים. “מה את עושה פה? תחזרי לחדר כאן לא נעים…”
נעמה שותקת. מתקרבת, כורעת ברך ומחבקת את מותניו, פורצת בבכי.
“סליחה…” היא לוחשת, נחנקת מדמעות. “סליחה יוגב… כמה טעיתי… סבלת לבד…”
נעמה פוגשת את מבטה של שפרה, שמסתכלת עליה במבוכה.
“אמא…” אומרת נעמה ולוקחת את ידה, “למה לא סיפרתם לי? את סובלת מדמנציה ומ’סינדרום השקיעה’, נכון?”
“לא רצינו להטריד אותך, ביתי,” עונה שפרה. “את עובדת קשה, ולא רציתי להיות עול עלייך.”
“את לא עול,” קובעת נעמה.
היא קמה, מביאה מים חמים ומגבת, מנקה בעצמה את זרועותיו של יוגב ואת פניה של שפרה.
“יוגב,” היא אומרת תוך כדי שהיא מנגבת. “שלוש שנים אתה נושא זאת לבד. מהיום אנחנו שניים. אני לצידך. בטוב וברע וזה כולל לטפל באמא.”
“אבל נעמה…”
“בלי אבל. נתחלק, אולי נשכור מטפלת. אבל אף פעם לא לבד.”
יוגב מחבק אותה. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא מרגיש שחרור. המשא הכבד קל יותר.
מאז, המחלה של שפרה כבר לא סוד. ביחד, הם מתמודדים. ונעמה למדה: אהבה אמיתית לא נמדדת רק ברגעים יפים, אלא גם בכמה אפשר לעמוד זה לצד זו גם בשעות הקשות והכואבות ביותר.
הקנאה נעלמה.
נשאר רק כבוד ואהבה עמוקה יותר לגבר שמוכן להקריב את מנוחתו למען האהובות של חייו.
