אני ועינת התיידדנו ביום הראשון של בית הספר, ולאחר מכן יונתן הצטרף לחבורה שלנו בסוף שנת הלימודים. היה לי ברור מהתחלה שיונתן הרגיש משהו כלפי עינת. אפילו הציע לה נישואים בערב ראש השנה. עינת דחתה אותו בנימוס, ואמרה שהיא מרוכזת בלימודים ולא מוכנה לקשר כרגע.
יונתן לא איבד תקווה, ונשאר חבר נאמן של עינת. בסוף הסמסטר השני הוא ניסה שוב, אך היא דחתה אותו בעדינות, ואמרה שעדיף שישארו חברים. היא סיפרה לי אחר כך שהיא מעדיפה בחורים חטובים עם מצב כלכלי יציב.
למרות דבריה של עינת, ידעתי שיונתן הוא בחור טוב, רגיש ואכפתי, גם אם לא עשיר במיוחד. בהמשך, עינת התחתנה עם גבר שהתאים לדרישותיה והזמינה אותנו לחתונה שלה בנתניה. לצערי, לא יכולתי להגיע בגלל מחלה, וגם יונתן סירב להזמנה, כי הרגיש פגוע מהמצב.
באותו יום, יונתן חיפש אצלי נחמה, ושיתף אותי בתחושותיו – הכאב על כך שהאישה שאהב מתחתנת עם מישהו אחר. אחרי החתונה של עינת, בילינו יותר זמן יחד, והידידות בינינו העמיקה. דווקא כשהייתי בתקופה קשה, כשסבתא שלי חלתה ואמא שלי הקדישה לה את כל זמנה, יונתן שיתף כמה התגעגע אליי – ובסופו של דבר הקשר שלנו הפך למשהו גדול יותר.
שנה אחר כך התחתנו, ויצרנו חיים משותפים. אבל האושר שלנו הופסק כשפנתה אלינו עינת, ששנה לאחר שילדה תאומים, הפכה לאלמנה כי בעלה, ראש העיר, הלך לעולמו. עינת ביקשה שנארח אותה אצלנו עד שתמצא דירה חדשה.
