בלי מזל, אין אושר
איך נתת לו לקחת אותך, טיפשה שכמוך! מי ירצה אותך עכשיו, עם ילד על הגב? ומה תעשי איתו בכלל?! אני לא איזה מוסד סוציאלי, שתדעי! גידלתי אותך מספיק, ומה, עכשיו גם לסחוב את הבעיות שלך? תלכי מהבית שלי, קחי את הדברים שלך ואל תחזרי!
חגית עמדה לשמוע את הצעקות, עיניים תקועות ברצפה. כל תקווה אחרונה שדודה שלה תרשה לה להישאר עד שתמצא עבודה התמוססה לה מול העיניים.
אם רק אמא שלי הייתה בחיים
את אביה בכלל לא הכירה, והאמא נהרגה לפני חמש עשרה שנה נדרסה על-ידי נהג שיכור במעבר חצייה. הרשויות רצו לקחת אותה לפנימייה, כשפתאום הופיעה קרובת משפחה רחוקה, בן-דודה של אמא. הוא אסף את חגית אל ביתו היה לו דירה, משכורת סבירה, וניירות שצריך.
חיו בפרבר קטן בדרום הארץ, איפה שהקיץ מסובב את הטמפרטורות, והחורף בעיקר גשום. חגית אף פעם לא הייתה רעבה, תמיד לבושה סביר, ולמדה לעבוד מגיל צעיר כי בבית עם חצר ובעלי חיים העבודה לא נגמרת אף פעם. אולי חסרה לה אהבת אם, אבל למי זה היה אכפת?
הייתה תלמידה טובה. אחרי התיכון, התקבלה ללימודי חינוך בסמינר. השנים האלו עפו לה, וכשעכשיו, עם התעודה, חזרה לעיר הולדתה הלב היה כבד.
תלכי כבר, שלא אראה אותך!
דודה רבקה, רק
אמרתי!
חגית לקחה את המזוודה, ויצאה לתוך הלחות של תל אביב של יולי. איך התגלגלתי לפה? מושפלת, דחויה, עם בטן קטנה אבל לא יכלה לשקר, הודתה בהריון.
הייתה צריכה למצוא קורת גג. צעדה ברחוב עם ראש מורכן, בסבך המחשבות, עד שקול קטיף אותה:
רוצה לשתות מים, מותק?
אישה חסונה, כבת חמישים, שלחה מבט חודר מחמיא.
תיכנסי אם באת בשלום.
הושיטה לה כוס מים קרים. חגית התיישבה, שתתה בתאווה.
אפשר לשבת רגע? חם אימים…
תשבי, מותק. מאיפה את? רואה שיש לך מזוודה.
סיימתי סמינר, מחפשת עבודה בבית ספר. אבל אין לי איפה לגור… את מכירה אולי מישהו שמזכיר?
לאה כך שמה בדקה אותה. נקייה, עייפה, מוצלת מתחת לעיניים.
את יכולה להישאר אצלי. לא אגבה הרבה, אבל צריך לשלם בזמן, כן? אם מסכימה, אראה לך את החדר.
בעיר מנומנמת, האירוח נתן לה גם חברה וגם קצת תוספת ש”ח. לקחה אותה לחדר קטן, חלון לכיוון עץ התאנה. מיטה פשוטה, ארון ישן, שולחן מה צריך יותר?
בשבועות הבאים, חגית התאקלמה והתחילה בלימודים בבתי הספר שבשכונה. היא עזרה ללאה בבית, התחבבה עליה. כל ערב, יושבות מתחת לגפן, שותות תה עם נענע, מקשקשות על החיים.
ההריון התקדם בשקט. סיפרה ללאה את כל הסיפור על עידו, אהוב מהאקדמיה, בנו של פרופסורים עשירים, שברח כששמע שהיא בהיריון. לקחה את הסכום שהשאיר כדי שתסתדר.
טוב שלא עשית שטויות, מלמלה לאה. ילד זה אור.
פברואר הגיע הצירים. לאה לקחה אותה לבית החולים איכילוב. חגית ילדה בן בריא מנחם. באותו מחלקה, שמעה על תינוקת רכה שאמא שלה נעלמה שעות אחרי הלידה.
צריך מישהי שתאכיל את הקטנה, אמרה האחות, היא חלשה.
חגית החזיקה אותה בזרועות, פצפונה לבנה.
אקרא לך לירז, לחשה.
כשסרן דניאל בן-ישי, אביה של הקטנה, הופיע במסדרון הכול התהפך. ביום השחרור, חיכתה בחוץ מכונית עם בלונים כחולים וורודים. הקצין עזר לה להיכנס, והגיש לה שתי חבילות: אחת כחולה, אחת ורודה.
תל אביב רחשה חודשים, על החתונה שבאה. הסרן התרשם מטוב ליבה של חגית, הציע לה נישואין. חגית, ביד אחת את מנחם ובשנייה את לירז המאומצת, פסעה אל חיים חדשים.
מי היה מאמין שיום קיץ לוהט, עם כוס מים קרים, יהפוך לנס פרטי של כולן? ככה זה החיים דפדפת שאת העמוד הבא בה אף פעם לא צפית.
