גונב הנקניקים
תשמע, אני חייב לספר לך סיפור שקרה פה בשכונה שלנו, תל אביב. זה התחיל כשראובן, בעל צרכניה קטנה, שם לב לחתול שתמיד מסתובב אצלו ליד הדלת. אבל לא סתם מסתובבהוא היה פשוט גונב לו נקניקים! תכלס, ראובן לא הצליח אפילו לכעוס עליו, להפך. הוא כל כך התלהב מהקטע, שהיה ממש מחכה לרגע הזה כל יום, מצלם בקטע מתגנב בטלפון ואז בערב מראה לאשתו, יעלי, והם לא מפסיקים לצחוק יחד.
הקטע היה כזה: החתול, שקראו לו נמרוד (כן, על שם הגיבור התנ”כי, כי היה באופי שלו משהו עקשן וגיבור), תמיד התיישב בשלווה בכניסה, כאילו בא סתם לנוח קצת, בודק שאין אף אחד בסביבה, ואז בסוף עושה את ה”דיל”ניגש במהירות לדוכן, חוטף איזו נקניקייה או קבנוס, ובורח מהיר כמו טיל. ואז, אחרי שני מטר מהחנות, חייב לעצור ולאכול. הלב שלו לא החזיק מעמד.
ראובן היה יוצא אחריו ודואג לשאול מרחוק, בקול מלא הומור: “טעים לך, נמרוד?” ונמרוד היה מרים ראש ומיילל כאילו עונה: “ברור!” ואז ראובן צוחק: “יאללה, בוא שוב מחר.”
אתה בטח שואל, למה הנקניקים מונחים ככה? לא במקרר, לא מאחורי ויטרינה, ועוד סתם בגושים. אז זהו, לראובן פשוט היה לב טוב. החתול הזה הגיע אליו ביום חורף, רזה ובקושי הולך, ונמרוד סירב בתוקף לקחת אוכל מהיד של ראובן או בכלל להתקרב אליו. אז הוא פשוט השאיר לו כל יום נקניקיה שקרובה לדלת, שיהיה “כאילו גנוב, הוא עבד בשביל זה”וככה ירגיש עצמאי. מהר מאוד, הנקניקים הלכו והתרחקו פנימה, עד שהתמקמו ממש על המדף שליד הרצפה, בפינה קבועה שנמרוד ידע שהיא שלו.
אחרי כמה זמן, ראובן שם לו גם קערה עם מים מינרליים טריים, אספקת אוכל לחתולים הכי יקר בסופר, וקופסא קטנה עם חול. אפילו שם ליד פינה קטנה לכלבייה, אבל נמרוד בשלולא נתן שיגעו בו, אבל דיבר המון. כל פעם שראובן יצא לפרגן לו במילה, נמרוד היה מגיב לאט לאט ומיילל בחזרה.
לאחרונה, שינוי קטן התחיל להציק לראובן. נמרוד, שבע ועגלגל, לא באמת היה צריך יותר לגנוב נקניקים, ובכל זאת, לא פספס אף גניבה. לפעמים אפילו פעמיים ביום הוא היה לוקח ומסתלק מעבר לפינה. ראובן תהה מה הולך פה, עד שהחליט לשים מצלמה קטנה שתצלם בלייב ישר אליו למחשב במשרד.
מהר מאוד גילה את הסוד: מהחלון של מרתף הבניין שמאחורי החנות, יצא גור חתולים ג’ינג’י קטן, שהתנפל בכל פעם על הנקניקיות שהביא נמרוד. בערב ראובן הראה את זה ליעלי, וזו פשוט בכתה מהתרגשות: “מחר אתה מביא אותם לפה, ברור?”
העניין הוא, לתפוס את נמרוד כבר לא היה ביג דילהוא היה ישן בחנות על המדף. אבל את הגור? בלתי אפשרי. היה רץ ובורח בכל פעם שמישהו התקרב.
חלפו איזה שבועיים, ראובן דרך המצלמה ראה איך אפרוח הג’ינג’י מתגנב לשתות מים או לישון ליד השמיכה של הכלביה, אבל להתקרב לא נתן. כל ניסיון גישהורץ כמו דינמו קטן עם זנב למעלה.
יום אחד, נשמע רעש משונה מהכניסה לחנות. לא היה אף אחד מהלקוחות, אז ראובן הלך לבדוק. על הסף ישב הגור הג’ינג’י וצעק בכוח. “מה קרה, מתוק?” שאל ראובן. הגור רץ אליו, הבט לו ישר לעיניים, והוביל אותו מיד מעבר לפינה. שם שכב נמרוד, פצוע, מייללמתברר שכלב נשך אותו ברגל. ראובן שם את נמרוד על המעיל, הרים גם את הגור, זרק הכול לאוטו ונסע מיד לווטרינר.
חמש שעות חיכה איתם שם, עד שתפרו את הפצע וחיבשו הכול. בזמן הזה, הספיק להתאהב בגור הג’ינג’י, וקרא לו להבה. אתה רואה? נמרוד ולהבהשני גיבורים.
בערב כולם חזרו הביתה, יחד עם יעלי, שהייתה בעננים. ומה היא עושה כשהיא בעננים? מתקשרת לכל החברות, ומעבירה חפירות של שעתיים.
כשהיא סוף סוף סיימה לדבר, ראובן, נמרוד ולהבה ישנו מרוחים על המיטה. “ומה אני אמורה לעשות עכשיולישון על הרצפה?” התלוננה יעלי, אבל להבה מיד פינה לה מקום, נצמד אליה והתחיל ללוש אותה עם הפיצפוצים הקטנים שלו.
אז ככה, תאמין או לא, זה הבית שלהם עכשיושני חתולים שמנמנים שלא מזכירים בכלל את הפראים שהיו פעם. לפעמים, מתוך הרגל, נמרוד מלקק את להבה ולהבה מתמסר. ממול, ליד חנות הנעליים, יש חתולה אפורה קטנה, והמוכרת שגם לה יש לב זהב, רצה כל יום להביא לה אוכל מהצרכניה של ראובן.
מי יודע, אולי יום אחד גם היא תמצא בית?
אולי בסוף כולם ימצאו בית, וחתולים יהיו חסרי בית במדינהנכס אספנות? ייתכן שיום יבוא ויחלקו “אישור להחזיק חתול” רק אחרי קורס.
מה אתה אומר, יכול לקרות פה דבר כזה?
