“איזה הפתעה!” קראה המשפחה כשהופיעו בבת אחת ביום הולדתי העגול בלי הזמנה בכלל. “הפתעה גם בשבילי,” עניתי בשקט, “וכמו שאומרים: מי שעושה את ההפתעה גם משלם עליה.”
נעמי סידרה את רצועת השמלה הירוקה-אזמרגד שלה מול המראה, סקרה את ההשתקפות ונותרה מרוצה. ארבעים. למישהו אולי ספרה מפחידה, אבל לנעמי היא סימנה חופש, עצמאות כלכלית ואת היכולת, סוף סוף, לומר “לא” בלי למצמץ.
“נעמי, המונית כבר מחכה לנו למטה,” יהודה הציץ מהכניסה, עיניו בורקות בגאווה באשתו. “את מדהימה היום. את בטוחה שלא נשים עוד מישהו ברשימה?”
“יהודה, סגרנו על זה כבר,” נעמי חטפה את הקלאץ’ מהשידה, “אין אורחים, אין בישולים, אין ‘תפעלי לעשות סלט’, ולא ‘איפה הכפכפים שלי’. רק אתה, אני, מסעדה יקרה ושקט מוחלט. הלילה אני טועמת אנטריקוט בלי להרצות על לעיסות מאמא שלך.”
יהודה גיחך. הוא הכיר היטב את היחסים בין נעמי לבין אסתר אמו. יחסים שראו ימים קרים מתובלים בקטילות חדות בדיוק הקטלני של צלף.
“עלייך היום הכל. החוקים שלך,” הוא ענה.
הם בחרו במסעדת “הפנינה של תל אביב”. מקום מנופח עם קירות גיר, וילונות קטיפה ומחירים שמבילים כל ישראלי ממוצע לחשב פעמיים ולמלמל “חבל על הכסף”. מושלם להרגיש מלכה לערב אחד.
בהגיעם, ציפו לשולחן זוגי נעים לצד החלון. המארחת חייכה, הובילה אותם פנימה אבל לא לכיוון החלון.
“המקום שלכם מוכן,” זימרה והצביעה על מרכז האולם.
נעמי קפאה: באמצע האולם, במקום פינה שקטה לשניים, עמד שולחן ענקי ערוך ל-12 סועדים. והוא לא היה ריק.
בראש השולחן, בלבוש נוצץ, ישבה אסתר, אמו של יהודה, כאילו הייתה מלכה מוחרמת. לידה, אלחנן הדוד קרוב משפחה שמגיע כל אזכרה דחף דג מלוח לפה. מעברו השני רבקה, גיסת נעמי, ניגבה רוטב מפני הילד הקטן, בזמן שבנה הבכור דקר את הכסא העתיק במזלג.
“הפתעה!” הכריזה אסתר בקול רם, מנוסה מהשנים בלשכת האוכלוסין.
כל המסעדה הסתובבה. יהודה חיוור והביט באשתו. נעמי שתקה, אבל בעיניה ריצד הניצוץ המסוכן ההוא שמבשר אסון לא רחוק בצד.
“אמא?” מלמל יהודה, “מה את עושה פה?”
“ברור! לנעמי יש יומולדת עגול! נראה לך נשאיר אותה לבד? משפחה זה מעל לכל! שבו, כבר חיכינו המון!”
נעמי התקרבה לשולחן. הוא קרס מהמטעמים אמנון במלח, בשרים, בקבוקי ערק, צדפות יקרות כל טוב. אלחנן התבונן בצדפות בחשד, אבל אכל בקצב של דחפור.
“אנחנו הזמנו לשניים,” אמרה נעמי בקור.
“נו, די עם הפרצוף!” רבקה מזגה לעצמה עוד יין. “אמא דיברה עם המנהל. היה בלאגן, אבל קיבלו אותנו יפה. ומה נסגר, למה השמלה חושפת גב? בגיל ארבעים תתלבשי רגוע, כבר לא עשרים.”
“רבקה, יש לך טחינה בזווית הפה,” ענתה נעמי חיוך קפוא. “והבן שלך בדיוק הופך את הסוכריה על הכסא מהמאה הקודמת.”
טריקת זכוכית אישרה: הילד של רבקה הפיל אגרטל עם פרחים.
“מצוין!” צעקה אסתר, “זה סימן למזל! מלצר סלט קיסר וסטייק!”
נעמי ישבה. יהודה התכווץ, עיניו משדרות ייאוש הוא ידע טוב: אשתו עומדת לכוון צלפים.
“אתם רציתם להפתיע אותי,” אמרה נעמי בשקט.
“ברור!” אסתר שלפה עוד פרוסת דג. “את מתקמצנת תמיד, הכול עלייך. הפעם נעשה חגיגה! אלחנן הגיע מרחוק, אפילו החסיר עבודה.”
“אני פורק במפעל,” אמר אלחנן, משפשף גב, “הגעתי בגלל ערק. זה לא כמו היין שאת שותה.”
האלגנטיות נעלמה, החוצפה חגגה. רבקה דיברה בעוז: “נעמי, כבר הזמן לילד השעון דופק, קריירה זה לגברים, תתעוררי.” אסתר הנהנה והזמינה עוד יקר.
“אני רוצה שרימפס ומרק דגים. ורבקה תיקח מנה אחרונה! והילדים גלידה ענקית.”
“אמא יקר כאן…” ניסה יהודה.
“שקט!” חתכה אותו אסתר, “יש יום הולדת, תשחרר כרטיס.”
שיא הערב הגיע עם צליל כוס בלבד. אסתר קמה, לחייה סמוקות מאלכוהול, והכריזה:
“נעמי, ארבעים זה הרבה אישה צריכה לדעת לא לחשוב רק על עצמה. תראי את רבקה: שלושה ילדים, לא גבר מי-יודע-מה, אבל בית. ואת מה? משרדים, ספורט, וגם קצת אגואיזם. אבל אוהבים אותך, באמת. לחיי המשפחה!”
“משפחה!” קרא אלחנן וצחק.
רבקה גיחכה. יהודה עמד להתפרץ, אבל נעמי הרגיעה אותו ביד על ידו. היא קמה, כל המסעדה שתקה. חיוכה גרם למלצר לסגת צעד.
“תודה, אסתר, שבאת וקראת לי אגואיסטית מעל כולם,” אמרה בקול, “זה אכן שינה לי נקודת מבט. חשבתי שיום הולדת זה שלי. עכשיו ברור: המשפחה במרכז…”
אסתר חייכה, שביעות רצון על פניה.
“וכיוון שהזכרת נדיבות והפתעות…” פנתה נעמי למלצר, “אפשר חשבון בבקשה?”
“מה, עכשיו?” שאלה רבקה, חוטפת עוד מהגלידת ילדים.
“תיהנו, יקירים,” חייכה נעמי, “אנחנו סיימנו.”
המלצר הניח את החשבון. הסכום טלטלה. אפשר היה לקנות יונדאי יד שניה.
“מה זה?” נדהמה אסתר, “יהודה שלוף אשראי.”
נעמי סגרה את התיק והחזירה לחשבון למלצר.
“יש לנו חשבון נפרד,” אמרה בקול ברור, “אנא תחשב אותנו: שני סלטי קיסר, שני אנטריקוט ומים מינרליים. זה הכל.”
המסעדה נאלמה. רק זמזום זבוב נשמע.
“מה? זו בדיחה?” פני אסתר האדימו.
“אף לא בדיחה,” נעמי הצמידה כרטיס למסוף. “תודה. שלנו שולם.”
“אי אפשר ככה!” צרחה רבקה, “ככה לא מתנהגים ביום הולדת!”
“אני?” נעמי הרימה גבה, “אני לא הזמנתי אתכם. אתם הרי שבאתם עם ההפתעה.”
היא יישרה שמלה, הסתכלה על אסתר מגבוה.
“פרצתם לי לחגיגה, הזמנתם בלי לשאול, השפלתם אותי ונתתם לי ‘מתנות’ של עוקץ. אז תקשיבו טוב: הפתעות משלמים עליהן המפתיעים.”
יהודה התרומם, הביט מסביב: אמא, אלחנן מסתיר בקבוק ערק, רבקה עם ילדים דביקים.
“אמא,” אמר בשקט, “נעמי צודקת. מי שרצה חגיגה קיבל. אנחנו הולכים. יש לנו עוד תכניות לערב.”
הוא אחז בעדינות בידיה, פנה עמה אל הדלת.
“כפויי טובה! אוי ואבוי לי! אני אקלל אתכם! אלוהים ישמור! רבקה, תתקשרי למשטרה!” צרחה אסתר.
“לא צריך להזמין משטרה,” ניגש המנהל הרחב עם שני מאבטחים, “אבל החשבון ישולם. במלואו. מיד.”
נעמי ויהודה פסעו אל הרחוב, בעוד צעקות מאחוריהם.
“אין לי סכום כזה!” צרחה רבקה, “שאלחנן ישלם הוא אכל פי שלוש!”
“מה? רק טעמתי מהחציל! הי, זה הכול אשמתך!” התעצבן אלחנן.
“את מדברת אליי?” צווחה אסתר ומשכה בשאלה.
בחוץ, בנשימת בערב התל-אביבי, נעמי הרגישה שלווה.
“את בסדר?” שאל יהודה, שם זרוע על כתפה.
“זה היה יופי של יום הולדת,” חייכה נעמי הפעם, באמת בשקט פנימי. “הסרתי מעצמי תיק כבד שסחבתי עשור.”
“הם לא יסלחו,” צחק יהודה.
“אני מקווה שכן,” השיבה, “שכל הפתעה בחיים חוזרת בסוף למי ששלח אותה.”
אפילוג (שבוע לאחר מכן):
אמא של יהודה מזמן נחסמה. השמועה על החשבון עברה בין כל הדודות. אין להם מזומן נתקעו שעתיים במסעדה. המנהל עיקב את אלחנן, והוא השאיר לפקדון את השעון היקר שלו וחתם עיכוב. רבקה קיבלה סצנה מבעלה הוא חיכה לכסף לחורף. בשבילה מתחיל עידן חדש של חסכנות.
ואסתר? ניסתה להציף “התקף לב”, אבל מד”א קבעו: סתם אכלת יותר מדי. נפרדה בקושי מהקופה לחורף.
אבל הכי מתוק בני המשפחה התחילו לריב ביניהם. רבקה כועסת על אמא, אסתר מאשימה את אלחנן, והוא דורש את השעון. הברית נגד נעמי התפרקה.
נעמי ישבה במטבח, קפה ביד, ספר ביד השנייה. שקט. אף אחד לא מחנך, לא דורש, לא מקטרג.
נקמה קרה הכי טעים. ועדיף, כמובן, עם חשבון נפרד.
