אני בן 67. כל חיי היו שגרה אחת ארוכה: עבדתי 42 שנה בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה; אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים, גר לבד בדירה ששכרתי כשמלאו לי 28. כולם תמיד שאלו – “מתי תתחתן?” “אתה לא מרגיש לבד?” “מה תעשה כשתזדקן?” ותמיד עניתי: “יום אחד, כשאגיע לאדם הנכון”, “כשיהיה לי זמן”, “כשאחסוך מספיק כסף”. תמיד “כש”. כשהגעתי לפנסיה הבטחתי לעצמי שאתחיל לטייל, ללמוד, לחיות – אבל היום נראה אותו דבר: מתעורר, אוכל, עיתון, קניות, טלוויזיה, שינה. לפני שלושה חודשים קיבלתי הפחדה בריאותית — לא רצינית, אבל הרופא אמר: “אתה בן 67, תדאג לעצמך, תצא יותר מהבית.” לאן? עם מי? שבוע שעבר עברתי ליד פארק ליד הבית, שמעתי גבר בגילי מצייר. ניגשתי, הסתכלתי — והוא סיפר: “התחלתי לצייר בגיל 68, תמיד אמרתי ‘ביום מן הימים’, ואז הבנתי – למה לא עכשיו? הפסדתי 68 שנים ב’יום אחד’ ולא אפסיד עוד.” כל השבוע חשבתי על זה. אתמול קמתי, הסתכלתי במראה, בן 67 שמחכה – שיקרה משהו. חיכיתי לחברה, לרגע המושלם. אתמול קניתי גיטרה שתמיד חלמתי לנגן, נרשמתי לקורס איטלקית שתמיד רציתי ללמוד, קניתי כרטיס לרומא בעוד ארבעה חודשים – לבד, וזה בסדר. אחר הצהריים תרגלתי גיטרה, נשמע נורא – אבל צחקתי, ופתאום הבנתי: 67 שנים חיכיתי לאישור, לתנאים הנכונים, והבנתי – אף אחד לא ייתן לי את הרשות הזו. בין אם נשארו לי 10 שנים, 20, או פחות – אצייר ציורים לא יפים, אדבר איטלקית קלוקלת, אנגן גרוע בגיטרה; אטייל לבד ואלך לאיבוד – וזה יהיה נהדר. כי בסוף, לא אזכור מה לא עשיתי כשחיכיתי לרגע הנכון – אזכור שניסיתי, שחייתי, שהייתי מאושר בדרך שלי. לא צריך זוגיות כדי להתחיל לחיות. לא צריך להיות צעיר. לא מוכרחים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו. רק צריך להחליט: היום – זה היום להתחיל.

Life Lessons

אני בן 67. כל חיי הלכתי לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה בבנק אותו שולחן, אותה כיסא. יצאתי לפנסיה. מעולם לא התחתנתי. אין לי ילדים. אני גר לבד באותה הדירה שהשכרתי כשהייתי בן 28.

אנשים תמיד שאלו:
“נו, מתי תתחתן?”
“אתה לא מרגיש בודד?”
“מה תעשה כשתהיה זקן?”
ותמיד עניתי אותו דבר:
“יום אחד, כשאפגוש את האדם הנכון.”
“כשהיה לי יותר זמן.”
“כאשר אחסוך עוד כסף.”
“כאשר…”
תמיד ‘כאשר’.

כשיצאתי לפנסיה חשבתי: עכשיו אני אתחיל לטייל, ללמוד דברים חדשים, לחיות.
אבל הימים חלפו, והמשכתי בדיוק באותה הדרך: מתעורר, אוכל ארוחת בוקר, קורא חדשות, עובר על העיתון, עושה קניות, חוזר הביתה, טלוויזיה, שינה.

לפני שלושה חודשים עברתי אירוע בריאותי קל. לא משהו חמור, אבל הרופא אמר:
“אתה בסדר, אבל אתה בן 67. תדאג לעצמך, תצא יותר, תזוז.”
לצאת… לאן?
עם מי?

בשבוע שעבר עברתי ליד פארק קטן ליד הבית שלי. מעולם לא נכנסתי אליו רק עברתי לידו בדרך. ראיתי גבר בגילי, שיושב עם כן ציור. התקרבתי להציץ.
הוא צייר את העצים, את האגם, את הברווזים. לא היה מושלם, אבל היה בזה יופי.

“אתה אוהב את זה?” שאל, בלי להסתובב.
“כן, אתה מצייר יפה.”
“אני לא מצייר יפה,” צחק. “אני רק לומד שנה. אבל זה עושה לי טוב. זה משמח אותי.”
“בגיל שישים ומשהו התחלת לצייר?” הופתעתי.
“בגיל 68,” ענה. “כל החיים אמרתי שאני רוצה לצייר. יום אחד קלטתי למה בעצם לא עכשיו? כבר בזבזתי 68 שנה על ה’מתישהו’. לא רוצה לבזבז את מה שנשאר לי.”
כל השבוע לא הפסקתי לחשוב על כך.

אתמול בבוקר הסתכלתי במראה. איש בן 67, שחיכה 40 שנה שהחיים יתחילו. מחכה לרגע המושלם. מחכה לחברה. מחכה ללא יודע מה.

אתמול נכנסתי לחנות כלי נגינה וקניתי גיטרה. תמיד רציתי לנגן. תמיד אמרתי “פעם”.
נרשמתי גם לחוג איטלקית. תמיד חלמתי לנסוע לאיטליה, אבל חשבתי: “מה הטעם לטייל לבד?”
וקניתי כרטיס טיסה לרומא לעוד ארבעה חודשים. לבד. וזה בסדר גמור.

היום בצהריים התאמצתי על הגיטרה שעה. זה נשמע נורא. האצבעות לא זזות כמו שאני רוצה. אבל צחקתי ביני לבין עצמי בדירה על הרעש המחריד שיצא.
והבנתי משהו 67 שנה חיכיתי לרשות ממישהו או לנסיבות כדי באמת להתחיל לחיות. חיכיתי לבת הזוג המושלמת, לרגע המושלם, לתנאים הנכונים.
אבל אף אחד לא יבוא וייתן לי אישור. אף אחד לא ידפוק על הדלת ויגיד: “עכשיו אתה יכול להיות שמח.”
אני בן 67. אולי נשאר לי 10 שנים, אולי 20, אולי פחות. אבל השנים האלו הולכות להיות שלי. אני אנגן גרוע על גיטרה. אדבר איטלקית מגומגמת. אצייר ציורים לא יפים. אסע לבד ואולי אאבד.
וזה יהיה נפלא.

כי בסוף החיים לא ארצה לזכור את כל הדברים שלא עשיתי כי חיכיתי לרגע הנכון. ארצה לזכור שניסיתי. שחייתי. שהייתי שמח בדרך שלי.
לא חייבים חברה כדי להתחיל לחיות.
לא חייבים להיות צעירים.
לא צריך להיות טוב במשהו כדי ליהנות ממנו.
צריך רק להחליט ש-היום זה היום.

Rate article
Add a comment

18 − five =