אני בן 67. כל החיים שלי חייתי לפי שגרה קבועה – עבדתי 42 שנה בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה. מעולם לא התחתנתי, אין לי ילדים, אני גר לבד באותה דירה שהשכרתי כשהייתי בן 28. אנשים תמיד שואלים: “אז מתי תתחתן?”, “אתה לא מרגיש בודד?”, “מה תעשה כשיזדקנו השנים?” ותמיד עניתי: “יום אחד, כשאמצא את האדם הנכון”, “כשיהיה לי יותר זמן”, “כשאחסוך מספיק כסף”, “כשתהיה הזדמנות”. תמיד “כשתהיה הזדמנות”. כשיצאתי לפנסיה חשבתי שאטייל, אלמד דברים חדשים, אחיה באמת – אבל בסוף כל יום הייתי חוזר לאותה שגרה: מתעורר, אוכל, עיתון, קניות, הביתה, טלוויזיה, שינה. לפני שלושה חודשים היה לי חשש בריאותי – לא משהו מסוכן, אבל הרופא אמר: “אתה בן 67, תתחיל לדאוג לעצמך, תצא, תזוז”. לצאת – לאן? עם מי? שבוע שעבר עברתי ליד הפארק ליד הבית וראיתי גבר בגילי מצייר, ניגשתי להציץ. הוא צייר את העצים, האגם, הברווזים. זה לא היה מושלם, אבל זה היה יפה. “אתה אוהב?” שאל. “כן, אתה מצייר יפה.” הוא צחק: “לא מצייר יפה. לומד רק שנה, אבל זה עושה אותי מאושר.” “התחלת בגיל שישים ומשהו?” הופתעתי. “בגיל 68. כל החיים אמרתי ‘יום אחד’. פתאום הבנתי – למה לא עכשיו? כבר הפסדתי 68 שנים של ‘מתי שהוא’. לא אפסיד את אלה שנשארו.” כל השבוע חשבתי על זה. אתמול הסתכלתי במראה: גבר בן 67 שמחכה כבר 40 שנה שהחיים יתחילו. מחכה לרגע הנכון. מחכה לחברה. מחכה… לא יודע למה. אתמול נכנסתי לחנות כלי נגינה וקניתי גיטרה. תמיד רציתי לנגן, תמיד אמרתי “פעם”. נרשמתי גם לקורס איטלקית – תמיד חלמתי לנסוע לאיטליה, אבל תמיד חשבתי “מה הטעם לנסוע לבד?”. קניתי כרטיס טיסה לרומא – לעוד ארבעה חודשים, לבד. וזה בסדר גמור. היום התאמנתי על הגיטרה שעה – נשמע נורא, האצבעות לא זזות. אבל צחקתי לעצמי מרעש החורק בדירה הריקה שלי. ואז הבנתי: בן 67 אני כבר, מחכה כל השנים למשהו או למישהו שירשה לי להתחיל לחיות. מחכה לזמן המושלם, לאדם המושלם, לנסיבות המושלמות. אבל אף אחד לא יבוא להרשות לי להיות מאושר. אף אחד לא ידפוק בדלת ויאמר: “עכשיו, מותר לך.” אולי נשארו לי 10 שנים, אולי 20, אולי פחות. אבל את השנים האלה אחיה באמת: אנגן גרוע, אדבר איטלקית מקולקלת, אצייר ציורים מכוערים, אסע לבד ואולי אלך לאיבוד. וזה יהיה נהדר. כי בסוף החיים אני לא רוצה לזכור את מה שלא עשיתי בגלל שחיכיתי לרגע המושלם – אני רוצה לזכור שניסיתי, שחייתי, שהייתי מאושר בדרך שלי. לא צריך בן/בת זוג כדי להתחיל לחיות. לא חייבים להיות צעירים. לא חייבים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו. צריך רק להחליט: היום הוא היום.

דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הילד שלי? – על מפתן הדלת עמדה צעירה עם מבט נבוך. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה כלא מבינה את הבקשה. – השכנים אמרו לי שאת לפעמים יושבת עם ילדים לכמה שעות כשההורים עסוקים. – הבחורה ניסתה לחייך. – תזכרי, ילדה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם – שלנו, – השיבה דודה סוניה בטון חגיגי. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן את משאירה לי אותו? – לשעתיים בערך. – בטוח – לשעתיים? – אולי שלוש… – ענתה האם בחוסר ביטחון. – לא, ילדה, זה לא ילך, – אמרה המבוגרת בתקיפות. – אני מוכנה לקבל את הילד רק לפרק זמן מדויק, ורק בחתימה על דף. – לחתום? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תצטרכי לשלם לי 100 שקל. – כמה? את לא רצינית! – ועוד איך רצינית. אז אם תאחרי בשעה, תשלמי 6,000 שקל. – וואו, וכמה לשלוש שעות? – הילד שלך בן או בת? – זה משנה? – בוודאי. לשמור על בת לשלוש שעות – 1,000 שקל. על בן – 2,000. – למה ההבדל? – איך מה? את לא רואה את ההבדל בין בנים לבנות? – לא ממש. חוץ מכמה הבדלים קטנים, הם די אותו דבר. – זהו בדיוק! ההבדלים הקטנים האלו – כל הסיפור. עם בן צריך להתכונן במיוחד: לסדר את החלוק, לעשות מניקור, איפור ועיצוב – קוסמטיקה יקרה היום. – אבל למה? – תהתה האם. – הבן שלי מתן בן חמש, מה אכפת לו מהמראה שלך? – איך מה? את לא מבינה? צריך לפתח לו טעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת יהיה טעם גם ככה. אבל לבן חייבים להראות מהי אישה מטופחת ומה לא. או שאת רוצה שיגדל ויביא הביתה בלגניסטית? את לא הולכת בבית מולו בטרנינג מאולתר וגרביים קרועות, נכון? – אממ… – התבלבלה האם. – זה לא בסדר? – יקירה שלי! – קראה דודה סוניה. – תזכרי: הילד בוחר אישה לפי איך שאמא שלו נראית! אם לא בא לך כלה מבולגנת… – לא רוצה! אז אפשר להביא אותו כבר? – מתי? – עכשיו, רק לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – טוב… אני מבטיחה – שלוש שעות בדיוק. – אז תביאי, אבל עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד מתעניין? – איך מתענין? – מה הוא אוהב? טכנולוגיה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש… – אז מה, הכי חשוב לדעת עכשיו! – למה? – כי עכשיו מתעצבות כל התשוקות. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים, ולפעמים גם מנוע של רכב. – בגיל חמש?! – כמובן. אבא שלו היה המכונאי הכי טוב בעיר. והבן השני שלי ניגן בכינור. אמרנו לו שיעבור לגיטרה – אבל הוא התעקש, ועכשיו מרצה באקדמיה למוזיקה. רואים – אם אדם רוצה, הוא משיג הכול. השלישי שלי… – שמעתי שהוא ספורטאי, – קפצה האם. – נכון! בגלל זה עדיין יש לנו קיר טיפוס בבית. אם מתן ירצה – אראה לו תרגילים מדהימים. – את? תראי? – למה לא? יש לי גם פסנתר, כינור, ספרים על מדע, מוסיקה ודייג. תגידי במה מתענין, ואעסיק אותו כך שישכח מהעולם. – הוא לא מתעניין בכלום, – אמרה האם בעצב. – על מה הוא חולם? – אני חושבת, על כלום. – מה? – נדהמה דודה סוניה. – ילד בן חמש אמור לחלום להיות קוסם, לעוף כמו ציפור, לחקור חייזרים, לטפס למכונת כביסה (שתעבוד!), לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן חיות. כלום? – רק דבר אחד – שיהיה לו פלאפון כמו למבוגרים, – אמרה האם במבט מסכן. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו מיד! לא, בעוד רבע שעה. ואקח ממך אלף שקל, כמו לבת. – למה? הוא בן! – אז מה? יש לו, בינתיים, רק איבר ממין זכר, שום דבר מעבר. אני אעשה ממנו גבר אמיתי! – באמת? איך? – אל תדאגי, זה שלי. רק זכרי, בפעם הבאה שהוא ירצה לבוא – ובטוח שירצה – אקח מחיר של בן. מקובל? – אין לי ברירה… – יופי. לכי להביא את הילד. אני הולכת לסדר פנים. למחרת בבוקר, מתן התעורר ושאל: – אמא, היום אני יכול ללכת אל סבתא סוניה? – למה? – שאלה האם בחשש קל. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד בהתרגשות.

רבקה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הבן שלי?

00

אני בן 67. כל חיי היו מסודרים בשגרה: 42 שנים עבדתי בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה. אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים, גר לבד באותה דירה ששכרתי כשהייתי בן 28. תמיד שאלו אותי: “מתי כבר תתחתן?”, “אתה לא מרגיש בודד?”, “מה תעשה כשיזדקן?” תמיד עניתי: “יום אחד, כשאמצא את האדם המתאים”, “כשיהיה לי יותר זמן”, “כשחסוך עוד קצת”. תמיד “כש…”. אחרי שיצאתי לפנסיה חשבתי שאטייל, אלמד, אחיה. אבל כלום לא השתנה. שלוש חודשים אחורה עברתי חוויה בריאותית מלחיצה. הרופא אמר: “תצא, תזוז, תדאג לעצמך”. אבל לאן? עם מי? שבוע שעבר ראיתי גבר בגילי מצייר בפארק ליד הבית. הוא התחיל לצייר בגיל 68. “איבדתי 68 שנים ב’יום אחד'”, הוא אמר. “את זו שנשארה לא אאבד”. כל השבוע חשבתי על זה. אתמול קניתי גיטרה. תמיד חלמתי לנגן. נרשמתי לקורס איטלקית. קניתי כרטיס טיסה לרומא – לבד, וזה בסדר. תרגלתי גיטרה, הייתי רע – וצחקתי. 67 שנים חיכיתי לרשות להתחיל לחיות, לחכות לרגע הנכון, לפרטנר הנכון. אבל אף אחד לא יבוא לתת את האישור הזה. אולי נשארו לי עוד 10 שנים, אולי 20, אולי פחות – אבל אחיה אותן. אנגן גיטרה גרוע, אדבר איטלקית עילגת, אצייר ציורים מכוערים, ואטייל לבד – וזה יהיה נהדר. בסוף לא ארצה לזכור את כל מה שלא עשיתי בגלל ש”חיכיתי לרגע הנכון”. ארצה לזכור שניסיתי. שחייתי. שהייתי מאושר בדרכי. לא צריך חברה כדי להתחיל לחיות. לא צריך להיות צעיר. לא צריך להיות טוב במשהו כדי ליהנות ממנו. צריך רק להחליט שהיום הוא היום.

אני בן 67. כל חיי התנהלו לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה

00

Dos rayas en el test fueron su pasaporte a una vida nueva y el inicio del infierno para su mejor amiga. Celebró su boda entre los aplausos de los traidores, pero el desenlace de esta historia lo escribió aquel a quien todos consideraban una simple pieza tonta del tablero.

Dos líneas en el test fueron su pasaporte hacia una

00

אני בן 67. כל חיי היו שגרה אחת ארוכה: עבדתי 42 שנה בבנק, אותו שולחן, אותו כיסא. יצאתי לפנסיה; אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים, גר לבד בדירה ששכרתי כשמלאו לי 28. כולם תמיד שאלו – “מתי תתחתן?” “אתה לא מרגיש לבד?” “מה תעשה כשתזדקן?” ותמיד עניתי: “יום אחד, כשאגיע לאדם הנכון”, “כשיהיה לי זמן”, “כשאחסוך מספיק כסף”. תמיד “כש”. כשהגעתי לפנסיה הבטחתי לעצמי שאתחיל לטייל, ללמוד, לחיות – אבל היום נראה אותו דבר: מתעורר, אוכל, עיתון, קניות, טלוויזיה, שינה. לפני שלושה חודשים קיבלתי הפחדה בריאותית — לא רצינית, אבל הרופא אמר: “אתה בן 67, תדאג לעצמך, תצא יותר מהבית.” לאן? עם מי? שבוע שעבר עברתי ליד פארק ליד הבית, שמעתי גבר בגילי מצייר. ניגשתי, הסתכלתי — והוא סיפר: “התחלתי לצייר בגיל 68, תמיד אמרתי ‘ביום מן הימים’, ואז הבנתי – למה לא עכשיו? הפסדתי 68 שנים ב’יום אחד’ ולא אפסיד עוד.” כל השבוע חשבתי על זה. אתמול קמתי, הסתכלתי במראה, בן 67 שמחכה – שיקרה משהו. חיכיתי לחברה, לרגע המושלם. אתמול קניתי גיטרה שתמיד חלמתי לנגן, נרשמתי לקורס איטלקית שתמיד רציתי ללמוד, קניתי כרטיס לרומא בעוד ארבעה חודשים – לבד, וזה בסדר. אחר הצהריים תרגלתי גיטרה, נשמע נורא – אבל צחקתי, ופתאום הבנתי: 67 שנים חיכיתי לאישור, לתנאים הנכונים, והבנתי – אף אחד לא ייתן לי את הרשות הזו. בין אם נשארו לי 10 שנים, 20, או פחות – אצייר ציורים לא יפים, אדבר איטלקית קלוקלת, אנגן גרוע בגיטרה; אטייל לבד ואלך לאיבוד – וזה יהיה נהדר. כי בסוף, לא אזכור מה לא עשיתי כשחיכיתי לרגע הנכון – אזכור שניסיתי, שחייתי, שהייתי מאושר בדרך שלי. לא צריך זוגיות כדי להתחיל לחיות. לא צריך להיות צעיר. לא מוכרחים להיות טובים במשהו כדי ליהנות ממנו. רק צריך להחליט: היום – זה היום להתחיל.

אני בן 67. כל חיי הלכתי לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה

00

איך הפכתי לבלתי נסבלת לבעלי? שמונה שנים הכל היה נפלא, אבל בשנה התשיעית כל דבר אצל דניאל התחיל להוציא אותו מדעתו—הכי הרבה, אני בעצמי. דניאל חוזר מאוחר, אוכל בשקט, צולל ללפטופ ולירות בנבלים עד הלילה. אם כבר מביט בי, זה כמו כאב שיניים נוראי. ולא פעם אומר שנשאר לישון אצל אמא שלו. פעם לא התאפקתי והתקשרתי לחמותי: – מדיאה גיאורגייבנה, דניאל אצלכם? – אישה טובה תמיד יודעת איפה בעלה, ענדה לי מדוזה גורגונובנה בקול מתוק. הלכתי, קניתי ספר “איך לשמור על בעל”, והתחלתי להסביר לקופאית שזה בשביל חברה. היא הביטה בי ברחמים. אחר כך קלטתי משהו: הרי מי שכתבה ספר כזה, כנראה שמרה על הרבה בעלים. מאיפה היא משיגה אותם בכלל? מאה וחמישים עמודים של טיפים – בעל אמור להימשך לאווירה הביתית, צריך להפתיע אותו בבגדים תחתונים, להתעניין בחיים שלו… אפיתי עוגות שמרים, אבל לדניאל זה לא עשה כלום. אולי הייתי צריכה לאפות בתחתונים סקסיים, או להגיע איתם לחמותי, איפה שבעלה מסתתר. ניסיתי גם להתעניין במשחקים שלו—והצלחתי בשלב שהוא נתקע בו שבוע, מה שלא חיזק את היחסים בכלל. יצאתי לקנות מגפיים וחזרתי עם גור שמן. הסתכלתי עליו והבנתי שתמיד חלמתי על כלב אמיתי. המוכרת אמרה: – זה רטריבר זהוב, הכי אופנתי שיש, אל תדאגי, יגדל, יזהיב. חסר לי מזומן, אבל היא זרמה. הרי אף נעליים לא יביטו בך בעיניים אוהבות, ינפנפו בזנב ויביאו לך נעלי בית… דניאל שאל בערב: – מה זה? – רטריבר זהוב, תעודות—הכל פה. בתעודות הופיע “בולדוג אמריקאי גזעי” והטלפון של המגדלת התברר כמספר של חברת שיפוצים… — את רואה פה רטריבר?! כמה שילמת? מה אין לך שכל?! הגור לא אהב את הצעקות ו… עשה שלולית. – אלוהים, עם מי אני חי! – צרח דניאל, חזר למחשב והביט בי כאילו הוא יורה בי במו ידיו. בבוקר, הגור כבר לעס את הסניקרס שלו והרס את הנעליים שלו. כאן זה התפוצץ: הכל בי בלתי נסבל—הפנים, הבגדים, המחשבות, העבודה (מרוויחה כפול ממנו, להעליב אותו!) ואין אפילו ילדים. – דניאל, הרי אתה שלא רצית ילדים… – כי איזו דבילית כבר תגדל ילדים? וכי מישהו ירצה אחת כמוך בכלל?? הגור הלך לדניאל וניסה לנשוך אותו. ופשוט ראיתי את דניאל אורז מזוודה—שלושים, החיים נגמרו. לא היה טעם להמשיך, אבל הגור לא אכפת לו—הוא רצה שיאכילו אותו, שיחבקו אותו, ויגידו לו כמה הוא מדהים. הגור גדל, אבל ל”שומר הבית” לא התאים בכלל—במקום לנשוך, רק קפץ וליקק. בערבים טיילנו עד מאוחר—באחד, שנינו נפלנו לבור חפור מתחת לשלג ולגשם. צעקתי לעזרה. שני גותים עברו וקראו למכבי אש, נשארו שם מתבדחים. קודם הוציאו את הגור, שנישק את כולם, ואחר כך אתי. המחלץ נזף בגור, בי, ובכל המדינה. הגור רק ליקק לו את האף עד ששבר לו אותו. אז בלילה הייתי: עם גור בוצי אבל שמח, אני רועדת מהקור, כולם מלאים בבוץ ובדם—אבל קיימת. – תגידי, אולי תתחילי לחנך את המפלצת? – מנסה, אבל זה קשה… – בדיוק כמוני, לחש הגותי לחברו. בסוף, הזמנתי אותם להיכנס לשטוף פנים. – לכי איתו, – אמרו אנשי ההצלה למפקד, – נראה כמו חניבעל לקטר. – אולי אני כבר אחפור לי בור לבד?!, אמרה לי אחרי זה חברה טובה. נ.ב: היום יש לי ילדים רגילים—סשה ולידיה. בכיתה א’, שאלו אותם על המשפחה: — אבא שלנו מציל את העולם! ואמא עובדת במחשב! ולידיה אמרה בשקט: – והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!

האם ייתכן שאני פשוט הפכתי למעצבן בעיני בעלי?

06

התחלתי לעצבן את בעלי..? שמונה שנים הכל היה נפלא, אבל בשנה התשיעית הכל התחיל להטריף את בעלה של נעה – ובעיקר נעה בעצמה. הוא חזר מאוחר, אכל, מלמל לעצמו, פתח מחשב ושיחק יריות כל הלילה. כשמביט בה – כאילו יש לו כאב שיניים כרוני בכל הגוף. יותר ויותר אמר ביבושת שיישן הלילה אצל אמא שלו. יום אחד נעה נשברה והתקשרה לחמותה: – מדיאה גיאורגייבנה, דימה אצלך? ומדוזה גורגונובנה ענתה במתק שפתיים: – אשת חיל, נועלי, תמיד יודעת איפה בעלה. נעה קנתה ספר “איך לשמור על הבעל”, ניסתה להסביר לקופאית שזה בשביל חברה; הבחורה הביטה בה ברחמים דוחים. אחר כך נעה קלטה שעם הספר הזה משהו דפוק – כמה בעלים צריך לשמור שתכתבי ספר שלם? ואם מצליחה – למה צריך עוד? מאה וחמישים עמודים של עצות, מלבני תחרה עד להתעניין בעיסוקי הבעל, ועד ללוש בצק כמו שצריך. נעה אפילו הצליחה סוף סוף להכין בצק שמרים, אבל בעלה לא נמשך לאווירת הבית. אולי הייתה צריכה ללוש בבייבידול. או לבוא ככה לאמא שלו. ניסיון להתעניין בתחביבי בעלה נגמר בכך שנעה עברה בשנייה משחק שהוא נתקע בו שבוע – זה לא תרם לאינטימיות. נעה הלכה לקנות מגפיים – חזרה עם גורה שמנמנה באותו מחיר. הסתכלה עליה והבינה שתמיד רצתה כלב. לא קישקושי, כלב אמיתי. המגדלת שאלה: – את מבינה בכלבים? לא? אז זה רטריבר זהוב. ולמה לא זהוב? תתבגר – יזהיב! מאוד אופנתי, והורים אלופים. המחיר – מגפיים של חורף. בעלה עגן בבית, הביט בגור ושאל: – מה זה?! – רטריבר זהוב, עם תעודות, לא יקר – הנה מסמכים. במסמכים היה רשום: בולדוג עתיק מאלבמה. הטלפון של המגדלת היה של מנהל העבודה של הקבלן – על בולדוגים ורטריברים שם ענו בגסות. – יש לך עיניים?! איפה רטריבר ואיפה בולדוג?! וכמה שילמת?! אין לך טיפת שכל! הגור לא אהב את הצעקות והגיב בשלולית נדיבה. – ריבונו של עולם, עם מי אני חי! – קרא בעלה וחזר למחשב, מבטו כאילו יורה במפלצות מחשב, ובעיקר בנעה. בבוקר הגור כבר הרגיש בבית – הוא עשה מה שצריך על הסניקרס של בעלה וכרסם את נעליו. ואז זה התפוצץ – הכל אצל נעה בלתי אפשרי: הפנים, הבגדים, הנשמה, המחשבות, והעובדה שהיא מרוויחה פי שתיים ממנו. – דימקה, הרי אתה לא רצית ילדים, – ניסתה בעדינות. – כי איזה ילדים ייצאו לאחת מטומטמת כמוך?! דבילים כמותך! תראי את עצמך – מי בכלל ירצה יצור כזה? הגור הקשיב, ואז ניסה לנשוך את קרסולו של הבעל. נעה נחנקה מהעלבון כשראתה אותו אורז מזוודה. שלושים. החיים נגמרו. נקודה. אין טעם להמשיך, אבל לגור זה לא אכפת. הוא לועס בשקט גרב ומתנהג כאילו לא קיבל אהבה חודשיים. הגור, גור, גדל מהר, אבל לא נהיה מגן – במקום לנשוך, אהב ללקק. בערבים יצאה נעה איתו לטיולים, עד שנפלה איתו לבור חפור בגשם-שלג, כמעט חצות, והטלפון בבית. צעקה לעזרה – שני גותים נחלצו, קראו ליחידת חילוץ וחיכו איתה. קודם חילצו את גור – הוא ליקק את כולם, כולל הגותים. אחר כך העלו את נעה – קפואה ובבוץ. המפקד רטן כלפיה שהכלב מטומטם והיא עוד יותר. – הוא קשה לחינוך,– הסבירה. – בדיוק כמוני, – אמר גות בגיחוך. – אני גר פה – בואי, תשטפי פנים. – יאללה, – אמרו לַמפקד, – לפני שתאכל ממנה. – אולי גם לי לחפור בור? עד שהעירייה תתעורר, אשאר לבד לנצח, – צחקה אחר כך חברתה של נעה. נ.ב. הילדים של נעה לא גאונים. סתם ילדים חכמים ומשעשעים. סשה ולידוש. בכיתה א’ היה שיעור על המשפחה: – אבא שלנו מציל את העולם! ואמא עובדת על מחשבים! – דיווח הקטן סשה. ולידוש השקטה הוסיפה: – והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!

אני מעצבנת את בעלי…? שמונת שנים הכל זרם כמו מים

02

התחלתי לעצבן את בעלי…? שמונה שנים הכול היה נפלא, אבל בשנה התשיעית פתאום הוא התחיל להתעצבן על כל דבר—ובעיקר, עליי. הוא חזר מאוחר, אכל ארוחת ערב בדממה, פתח את הלפטופ ושיחק עד הלילה במשחקי יריות. המבט שלו עליי היה כאילו כואבת לו כל שן בפה. יותר ויותר הודיע לי ביובש שהוא הולך לישון אצל אמא שלו. בסוף לא התאפקתי והתקשרתי לחמותי: – מדיאה גאורגייבנה, דימה אצלך? והיא ענתה בקול מתוק: – אשת חיל, נדיה, תמיד יודעת איפה בעלה נמצא. אפילו קניתי ספר הדרכה “איך לשמור על בעלך”, והתחלתי להתנצל לקופאית שזה בשביל חברה. היא רק העיפה בי מבט מלא רחמים. גם ניסיתי ללמוד לאפות חלת שמרים, הורדתי מתכונים באינטרנט, קניתי הלבשה תחתונה סקסית—כלום לא עזר. כנראה הייתי צריכה ללוש את הבצק עם הלנז’רי, או לבוא ככה לאמא שלו, איפה שהבעל כנראה הסתתר. אפילו נרשמתי למשחקי מחשב: עברתי שלב שבעלי שבוע נתקע בו – וזה לא ממש שיפר את היחסים. הלכתי לקנות מגפיים, ובמקום זה חזרתי עם גורה שמנה. כל החיים רציתי כלב אמיתי—not כלב קטנצ’יק לילדים. המגדלת הבטיחה—רטריבר גזעי, רק לא כזה זהוב, אבל יזהיב, ובינתיים תשלמי כמה יש לך. לפחות מישהו שמח לראות אותי. מגפיים לא ינענעו לי בזנב, לא יביאו לי נעלי בית. הבעל שבדיוק חזר הביתה שאל: – מה זה?! – רטריבר גזעי, ויש גם תעודות. אבל בתעודות כתוב שהוא בולדוג אמריקאי, והטלפון של המגדלת הוביל לקבלן שיפוצים. הבעל צרח, הכלב נבח ושתן לו שלולית, ונשארתי בודדה מול הקיר ובעלי במחשב שהביט בי כאילו אני המטרה במשחק יריות. בבוקר הכלב כבר אכל את הקט רד של הבעל והרס את הנעליים שלו—ואז זה התפוצץ. הכול בי בלתי נסבל, אפילו זה שאני מרוויחה כפול. אין ילדים כי בטח גם הם יהיו טיפשים כמוני, הוא אמר. הגורה ניסה להגן עליי ונשך אותו קלות. והוא ארז מזוודה, ואני בכיתי ולא היה לי כוח לתת הסבר לחיה הקטנה, שרק רצתה חיבוק וקצת אוכל. בלילות הכלבלב ואני טיילנו ומצאנו עצמנו תקועים בבור עמוק בגשם, עד ששני גותים קראו למכבי אש והצילו אותנו. המפקד ניסה לחנך אותי, ואני עניתי: אני מחנכת, אבל הוא קשה לחינוך. בסוף, לגור קראו גוֹר וכולנו חזרנו עייפים, מלוכלכים ומעט יותר שלמים. החיים המשיכו: ילדים לא גאונים, אבל חמודים. סשה בכיתה א’ סיפר: “אבא מציל את העולם! אמא עובדת במחשב! והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!”

אני התחלתי לעצבן את הבעל שלי…? שמונה שנים הכל

02

חשבת על זה טוב, מריה איוונובנה? – קולו של נהג האוטובוס הישן, פז׳ המקושקש, נשמע עמום, כאילו מתוך חבית. הוא הביט בה דרך מראת הצד, ומבטו שילב רחמים עם תמיהה. היא עמדה בצד הדרך, לופתת מזוודה סובייטית ישנה, והרוח חיטטה בשולי המעיל שלה. ליד התקרבה אופניו של לֵאשָה, דוור הכפר שגם מסיע אנשים, והוא נעצר, מביט בגגון הבית הנטוי מעבר לשיחי הלילך, ובשקט סביב – דממה שרק רעש של צפצופי צפצפים ונביחה חנוקה של כלב רחוק שיבשו. “מריה איוונובנה, את הרי ירושלמית לשעבר, חיית במרכז, בחום ובנוחות. וכאן… אפילו החשמל משתגע לפעמים,” הזהיר לֵאשָה, נשען על דוושתו. אבל מריה חייכה בעדינות, עיניה בצבע של מים אפורים, ואמרה: “ארבעים שנה לימדתי בכיתה רועשת, נשמתי גיר, חייתי במירוץ בלתי נגמר. עכשיו, כל מה שאני רוצה זו השקט — פה יש זיכרון, יש מחשבה, יש מנוחה.” הוא נאנח, “טוב, את יודעת. אם צריך משהו – תלתלי סמרטוט אדום על הגדר, אראה כשאעבור. אגיד לבַּבָּה נורה להשגיח.” היא הודתה לו ושלחה אותו לדרכו. מריה נכנסה לחצר המוזנחת, דחפה שער חורק, ולבסוף עמדה באמצע חדר מלא רהיטים מכוסים בסדינים לבנים כמו שלג. היא הייתה בת שישים וחמש, גוף קטן אבל יציב, עיניים שיודעות למצוא טעויות וכאב, לב שהחשיך כשנפטר בעלה. הדירה בעיר הפכה להיות לה כלוב, שם חשה כפיל מיותר בסלון מהודר. אז חזרה לכפר הילדות, לבית שלא נגעה בו עשר שנים, והחליטה לשפץ בעצמה — גם את הבית, גם את עצמה. היא מצאה בעליית הגג קופסה ממתכת ובתוכה אוצר שהיה שייך לסבתא: תכשיטי כסף כבדים, תכשיטי מסורת, אבל ליבה נמשך דווקא ליומן עתיק בצבע עור סדוק ולשקית קטנה עם זרעי פשתן נדירים. מריה שקעה במחברת. במקום למכור את הכסף, החליטה להשיב למסורת את מקום הכבוד: זרעה פשתן לפי ההוראות העתיקות, שיפצה מכונת טוויה עתיקה, וטווית לין ברפיון עתיק. היא ארגה סדינים רקומים, החליטה שאוצר אמיתי הוא מסורת משפחתית, לא מתכת קרה. השכנות הכפריות הופתעו מהמגע המרפא של הבדים, התגלגלו שמועות בכפר. מריה שבה להרגיש תכלית וחמימות בחיים. יום אחד הגיע בנה מהעיר, מיואש מהחיים ומהעבודה, אשתו חולה, והנכד סבל מבעיות עור. מריה הלבישה אותו בבגד מאריג הפשתן שהיא עצמה יצקה – ולפתע החל הילד לישון בשקט, נרפא לפתע, והמשפחה חשה תקווה מחודשת. בשווקי כפר ובירידים התלהבו המבקרים מהבדים הייחודיים, קיבלו הזמנות מפתיעות, אפילו בוטיק יוקרתי מתל-אביב רצה את העסקה. הבן, לֵן, הבין שזה עתיד ולאו דווקא מטילי כסף. ביחד פתחו עסק קטן – “חוטי הגורל – תחייה של מסורת”. שנה חלפה: שדות פשתן פרחו סביב, הבית שוקם, נשים מהכפר עבדו יחד בשירה על מכונות טוויה. הנכד התרוצץ בריא בשמש, הבית של מריה התמלא נאמנות, קול ושמחה. כסף הכסף עזר – אבל באמת היו אלה הידע, התעוזה והאהבה – שהתניעו מחדש את חיי המשפחה והכפר. בלילות שקטים, אחרי שכולם הלכו לישון, מריה ליטפה את המחברת העתיקה שלה וידעה: גם כשהכול נראה אבוד, אפשר למצוא חוט שיחבר שוב את החיים למשהו חזק, חם ומואר. הסיפור של מריה איוונובנה הפך לאגדה של המקום, דוגמא איך שורשים, עקשנות ולא מעט לב – יכולים להחזיר את התקווה גם לפסגת בדידות ושכחה. נְשִימַת הַלֵּאבֶּלְ – כשמריה חזרה לשורשים, גילתה את הכוח שטמון במסורת הישראלית, והפיחה חיים חדשים בבית הישן, במשפחה ובכפר – חוטים שמחברים דורות, תקווה ועבודה בעברית של הלב.

חשבת על זה טוב, רות בן-צבי? קולו של נהג האוטובוס, גבר

04