“את לא הספקת, אוריה! המטוס כבר המריא! יחד איתו עפה המשרה שלך והבונוס שלך! את מפוטרת!” הראש מחלקה צעק דרך הטלפון. אוריה עמדה באמצע הפקק על כביש איילון, בוהה ברכב ההפוך ממנו זה עתה חילצה ילד זר. קריירה עפה לה באוויר, אבל את עצמה מצאה פתאום.
אוריה הייתה חיילת מושלמת של העולם העסקי. בגיל 35 מנהלת אזורית. קשוחה, מאורגנת, זמינה תמידית בווטסאפ. החיים שלה מסודרים לשיבוץ ברזולוציה של דקות ביומן Google.
באותו בוקר חיכה לה הדיל הכי חשוב של השנה: חוזה עם היפנים. הייתה צריכה להיות בנתב”ג בעשר בדיוק.
אוריה יצאה מוקדם מהרגיל היא הרי אף פעם לא מאחרת.
היא טסה על המסלול ברכב ההיברידי החדש שלה, תוך כדי שהיא שוב ושוב מעבירה בראש את המצגת.
ופתאום, מאה מטר לפניה, איזה סובארו ישנה זיגזג, נגעה בשוליים, ועפה לגלגול באדמה. הרכב מתהפך ונעצר על הגג.
אוריה, רפלקס, ברקס.
במחשבה זריזה עובר בראש: “אם אני עוצרת אני מפספסת את ההסכם של מיליוני שקלים. יחסלו אותי”.
כולם מסביב רק מאטים, מצלמים בסטורי וממשיכים לדרכם.
אוריה בודקת את השעון. 08:45. הלחץ בשיאו.
כבר התכוונה לזגזג על השוליים כדי לעקוף את הפקק שנוצר, אבל אז הבחינה ביד קטנטנה, לחוצה לחלון הרכב ההפוך.
כפפה צבעונית, של ילד.
אוריה קיללה בשקט, טפחה בהגה, ואז סטתה לשוליים.
היא דילגה לעבר הרכב על עקבים, שוקעת באדמה הבוצית.
מהסובארו נדף ריח דלק. הנהג, בחור צעיר, מחוסר הכרה, ראשו מדמם. על המושב האחורי בכתה ילדה בת חמש, לחוצה בכיסא הבטיחות.
“ששש, מתוקה הכול בסדר,” צעקה אוריה תוך שהיא מושכת בדלת התקועה.
הדלת סירבה להיפתח.
אוריה תפסה אבן מהרצפה וניפצה את החלון. רסיסים עפו לפניה, אוהבצו לה במעיל יקר, והיא מי שם לב עכשיו למעיל.
היא שלפה את הילדה החוצה. אח”כ, בעזרת נהג משאית שנעצר, הצליחה גם לגרור את הבחור.
דקה אחרי זה, הרכב נדלק והחל לבעור.
אוריה ישבה על הקרקע, חיבקה את הילדה. הידיים רעדו, הגרבונים נקרעו, פניה מכוסות פיח.
הטלפון התפוצץ מצילצולים. המנהל.
“איפה את?! הצ’ק-אין נסגר!”
“אני לא אגיע, רוני. יש כאן תאונה הייתי צריכה לחלץ אנשים”
“מצדי תחזירי אותם לאמא שלהם. את פספסת חוזה! את מפוטרת, שומעת?! עופי מהתחום!”
אוריה ניתקה את השיחה.
האמבולנס הגיע אחרי עשרים דקות. הרופא בדק את הפצועים.
“הם יחיו. את המלאך השומר שלהם, בחורה. אם לא היית עוצרת היו נשרפים פה.”
למחרת, אוריה התעוררה ללא עבודה.
המנהל עמד מאחורי דבריו. לא רק שפיטר, אלא גם הפיץ סיפור שהיא היסטרית לא אחראית. בתעשייה הצרה גזר דין מוות מקצועי.
כל מקום שהגישה אליו קורות חיים סירוב.
החיסכון נמס. ההלוואה על הרכב (אותו אחד) מעיקה.
אוריה צנחה לדיכאון.
“למה בכלל עצרתי?” היא שאלה את עצמה בלילות. “הייתי כמו כולם. היום הייתי בטוקיו עם שמפניה, ועכשיו יושבת בדוחק עם כלום.”
חודש אחרי, צלצול ממספר לא מזוהה.
“אוריה בן־אליעזר? זה עידו ההוא מהסובארו.”
קולו חלש, שמח.
“עידו? מה איתך? ומה עם הילדה?”
“אנחנו חיים! בזכותך. אוריה, אנחנו כל כך רוצים להודות לך אישית.”
היא הגיעה אליהם לדירת בלוקים תל־אביבית סטנדרטית.
עידו עוד בגבס. אשתו, נטע, חיבקה לידי דמעות, והקטנה, תמר, העניקה לאוריה ציור של מלאכית עם שיער שחור ופרוע (ממש כמו לאוריה).
קפה שחור ועוגיות פושרות.
“אני לא יודע איך לגמול לך” אמר עידו. “כסף אין אני מכונאי רכב, נטע גננת אבל אם את צריכה משהי”
“אני צריכה עבודה,” חייכה מר-מתוק.
עידו חשב רגע.
“תראי יש לי חבר, תמהוני קצת. חקלאי, מרים חווה באזור פרדס חנה. צריך מנהל תפעול לא למלא דלי בפרות חס וחלילה, מישהו שיסדר לו טפסים, יביא תמיכות, ינהל שווקים ורכש. לא משלמים המון, אבל מקבלים דירת קיבוץ קטנה. רוצה לנסות?”
אוריה, שבחיים לא נגעה בבוץ, החליטה שאין לה מה להפסיד.
החווה ענקית ומבולגנת. הבעלים, דוד אפללו, חובב טבע אמיתי אבל לא מבין כלום בניירת.
אוריה התחילה לשנס מותניים.
במקום שולחן מבריק שולחן עץ. במקום גוצ’י ג’ינס ומגפי גומי.
הכניסה סדר. השיגה מענקים. הכניסה שיווק חדש. בשנה החווה כבר רווחית.
אוריה גילתה שהיא מתחילה להנות.
אין פה תככים. אין חיוכים מזויפים.
פה יש ריח חלב, וחציר טרי.
היא למדה לאפות לחם. אימצה כלבת רחוב. הפסיקה להתאפר כל בוקר בטרחה.
והכי חשוב הרגישה חיה.
יום אחד, הגיעה משלחת מהעיר בעלי מסעדות שבאו לסגור דילים של ירקות וגבינות. בראשם, רוני ההוא שפיטר אותה.
הוא זיהה אותה, סקר את הג’ינס, הפנים השרופות מרוח.
“נו, אוריה,” גיחך. “הגעת לשפל? מלכת הרפת? פעם יכולת לשבת איתנו בדירקטוריון. מתגעגעת? מצטערת שקפצת לשחק אותה גיבורה?”
אוריה הביטה בו, והבינה שהוא לא מגעיל אותה אפילו. הוא פשוט לא משנה, כמו כפית חד־פעמית.
“לא, רוני,” חייכה. “אני לא מצטערת. אז הצלחתי להציל שתי נשמות. וגם אחת נוספת את שלי. הצלחתי להציל אותה מלהפוך לאדם כמוך.”
רוני נחר ונעלם.
ואוריה פנתה לרפת, שם נולד זה עתה עגל חדש. הוא דחף לה את האף הרטוב ביד.
בערב, הגיעו אליה עידו, נטע ותמר עם פיתות על האש ובירות. הם כבר הפכו למשפחה מורחבת. צחקו, העלו זכרונות.
אוריה הביטה בכוכבים באורון, ענקיים ובוהקים כאלה שלא רואים בעיר.
וידעה, מכל הלב: היא בדיוק במקום הנכון.
מוסר השכל: לפעמים להפסיד את הכול זו הדרך היחידה למצוא את עצמך באמת. קריירה, כסף, כל השואו זה תפאורה. אפשר לאבד הכול תוך דקה. האנושיות, החיים שהצלתם, המצפון שלך הם לנצח. אל תפחדו לעצור כשבלב משהו אומר “רגע”. אולי זה הסיבוב החשוב של החיים שלכם.
