נועה давно подозревала, שמשה בעלה עושה לה עיניים עם מישהי אחרת. יותר מדי פגישות עסקים, יותר מדי נסיעות לקנות כלים למשרד, וריחות משונים שלא דבקו באף בורג או פטיש. נועה ניסתה להבליג, זייפה חיוך בארוחות שישי, תצפתה בדיסקרטיות עד שיום אחד הזמינה חוקר פרטי בשם ברק, שהבטיח להשיג לה את כל האמת תוך יומיים.
והנה, בוקר אחד, נועה קיבלה הודעה מוזרה: תסעי לכתובת הזו מיד. את חייבת לראות את זה בעצמך. זה דחוף. לא פירוט, לא תמונה, רק מיקום. נועה, יהודיה אחראית אך סקרנית, קפצה על ההגה של היונדאי שלה, והתפללה שפנגו לא יתחיל לעשות לה בעיות באמצע שום מקום.
דרך עפר נפתלה בין שדות גליליים, רחוק מעזריאלי, רחוק מהפלאפל של רמי. הלב פועם חזק כאילו מטרונום מתחבא בתא כפפות. היא הייתה בטוחה שבסוף הדרך תתקל בקוטג’ חמוד ומכוניתו של משה, חונה ליד איזו פנינה מקומית בשם ציפורה.
אבל כשהגיעה, גילתה מבנה לבנים ישן ונטוש, מוקף עצי אורן, לא מזכרת של אף זוג נאהבים. שום אוטו, שום כיסא נוח, רק דלת מתנדנדת ברוח כמו בסרטים של נטפליקס.
נועה ניגשה בחשש, הטלפון שלה מתוחן בכף ידה כמו פלאפל בלי טחינה מוכן לכל מקרה: חוקר, משטרה, או חמותה. הדלת חרקה כאילו מוחה שהיא שוב מפריעים לה, ונועה החליקה פנימה. בפנים ריח טחב וברזל, ערמות לכלוך, ובקצה איזה לוח עץ שנראה חשוד במיוחד. היא נגעה, והלוח נזז הצידה בשקט מצמרר.
מאחוריו חדרון קטן, ועל מזרון מלוכלך אשה רזה, עייפה, קשורה בשלשלת. נועה החווירה. האשה הביטה בה בעיניים עייפות, ובלחישה ישראלית ייבשה אמרה: את אשתו, נכון? הוא אמר שלא תבואי בחיים…
מי? הקול של נועה נשבר.
הבעל שלך. משה. הוא מחזיק אותי פה כבר שבעה חודשים. אמר שחיפש… ‘תחליף’.
ופתאום נועה ראתה על הרצפה מגש עם קערת מרק עדשים, עוד חם. מישהו ממש לפני רגע היה כאן.
ואז קול צעדים מבחוץ. הברק ששלח לה נועה את הכתובת הגיע, יחד עם שני שוטרים מהתחנה במודיעין.
נראה שבישראל כמו בישראל, שום סוד לא נשאר קבור לא בשרון, לא בגליל ואפילו לא בתוך חורשה בין נתניה לכפר סבא.
