לפני שנים רבות, עזבתי את ארץ ישראל ונסעתי לעבוד בגרמניה. לקחתי איתי תיק קטן ולב כבד. לא מפני שרציתי להיפרד מהבית, מהעיר שלי, מהילדות בשכונת בצלאל, אלא כי לפעמים החיים דוחפים אותך לפינה לא שואלים אם אתה מוכן, פשוט דוחקים אותך לבחור בין “רוצה” ל”חייב”.
אמא נשארה בארץ. השנים לא היטיבו איתה, והמחלה כרסמה בכוחותיה יום אחר יום. הרגשתי זאת בקולה, גם כשניסתה להישמע בסדר גמור.
“עזוב, בן שלי, תדאג לעצמך שם. פה הכול בסדר” תמיד כך אמרה.
ואני רציתי להאמין לה, כי הייתי צריך להאמין לה.
סיכמתי עם אחותי אני עובד, שולח לה כסף בשקלים כל חודש, והיא שומרת על אמא: באה אליה, עוזרת לה, קונה תרופות, משלמת חשבונות, דואגת שיהיה לה קל יותר.
היה נדמה לי שזה הסדר הכי נכון משפחה שמחזיקה אחד את השני, דאגה שמוכיחה אהבה.
עבדתי יומם וליל. אל תשאלו על היובש בכפות הידיים והגב הדואב. וכל פעם שהיה לי קשה לחשתי לעצמי:
“זה בשביל אמא. היא שווה את זה.”
דמיינתי שהיא יושבת בחדר חמים, שיש לה מה לאכול, שמישהו שומר עליה.
דמיינתי שהשקלים שאני שולח אינם רק כסף אלא סימן לאהבה, הוכחה שגם מרחוק לא שכחתי.
עברו חודשים, ואחריהם שנים. פתאום הכמיהה לבית, לריח הארץ, לא נתנה לי מנוח.
הגעגוע היה עז, כזה שמכריח אותך לזוז בלי לחשוב.
קניתי כרטיס טיסה לא אמרתי מילה לאמא, לא לאחותי. רציתי להפתיע. רציתי להיכנס פתאום, לראות את החיוך שלה, לשמוע אותה נוזפת בי”אכלת בכלל? למה רזית לי ככה?” ולחוות שוב את ידה מעל פני:
“בן שלי הגעת”
היום ההוא הגיע. ירדתי מהרכבת בתחנת תל אביב, הלב שלי קפץ כמו אצל ילד קטן. הלכתי ישר הביתה. עליתי במדרגות מהר, כאילו הזמן רודף אחריי. בכיס היתה לי אותה מפתח ישנה, זאת של ילדותי, שפותחת לא רק דלת אלא עולם ומלואו.
סובבתי את המפתח, ושם עצרתי.
ריח עז ומחניק הכה ביריח של חדר סגור, של עצבות שנשכחה בפינה. הבטן שלי התכווצה.
נכנסתיונדם פי.
לא כי לא היה לי מה לומר כי מה שראיתי לא נכנס בשום דמיון שלי.
אמא שכבה במיטה. לא במיטה של מנוחה, אלא במיטה של חוסר אונים, כשאין כבר כוח לקום. היתה עטופה בשמיכה ישנה, כבדה, מוכתמת בצדדים. שיערה הלבין פתאום, כאילו נפלו עליה כל השנים בבת אחת. פניה משוכות, ועיניה עיניה שתמיד זהרו, נראו עכשיו כבויות ועייפות.
סביב המיטה היה בלגן. שקיות, בגדים מלוכלכים, קופסאות תרופות ריקות, כלים לא שטופים, אבק, עזובה.
הכל נראה מוזנח, כאילו אמא נזנחה.
הבטתי סביב ודם קפא בעורקיי.
המקום שהיה אמור להיות “בית” היה עכשיו פצע.
אמא לחשתי, וקולי נשבר.
היא הפנתה אליי מבט, לשנייה ניצתה להבה קטנה בעיניה.
זה אתה?
צעדי כשלו.
מה קרה כאן?
למה את ככה?
שלחתי כסף כל חודש
לא צעקתי, אבל בפנים צרחתי.
אמא לקחה נשימה עמוקה, כאילו קשה לה לדבר.
“הבת שלי כמעט לא באה”
“תמיד אמרה שהיא עייפה, עסוקה”
“ולא רציתי להכביד עליך”
ברגע הזה עלתה בי בושה.
בושה שחשבתי שאהבה מועברת במעטפה.
בושה שחשבתי שכסף מחליף נוכחות.
בושה שישבתי שם, באדישות, ודמיינתי שהכול בסדר רק כי עשיתי “מה שצריך”.
התיישבתי לצידה, החזקתי את ידה הבודדה והקרה. היד שאחזה בי בצעדי הראשונים. היד שמחתה דמעותיי. היד שברכה אותי בכל יציאה מהבית. ועכשיויד רועדת.
סליחה, אמא לחשתי.
סליחה שלא ראיתי
סליחה שחשבתי שכסף זה מספיק
היא ניסתה לחייך.
“היית בן טוב, ילד שלי. עבדת אני פשוט הייתי לבד.”
והמילים הללו פגעו בי יותר מכל דבר:
“הייתי לבד.”
וזה הכול.
בערב ניקיתי ובישלתי עד שכואבות לי האצבעות. זרקתי כל מה שרעיל, פתחתי חלונות, כיבסתי, החלפתי לה מצעים, שמתי שמיכה נקייה.
ורק בלילה, בפעם הראשונה זה זמן רב, אמא נרדמה רגועהnot בגלל התרופות, אלא כי מישהו היה איתה.
למחרת הלכתי לאחותי.
לא מכעס.
מהאמת.
לאן הלך הכסף?
איפה היית כשאמא גוועת, ואני רחוק ואני בדאגה?
ניסתה להתחמק, להתגונן
אבל לא הייתי יותר אותו איש שיצא לגרמניה עם תקוות.
חזרתיוראיתי.
וכשרואים, אי אפשר לשקר לעצמך.
נשארתי בארץ.
כי הבנתי משהו שאיש לא לימד אותי:
לפעמים העזרה האמיתית היא לא הכסף.
אלא בעצם להיות כאן.
להגיד “אני פה”.
“את לא לבד”.
ואמא אמא לא רצתה פאר, או מתנות.
היא רצתה אדם.
היא רצתה אותי.
היום, כשאני רואה אותה יושבת ליד השולחן, עם תה חם, ידיים שעדיין רועדות, אבל עיניים שקטות יותר אני יודע שאת הזמן אי-אפשר להשיב אחורה.
אבל כל יום שנשאר, אפשר למלא באהבה אמיתית.
ואם אתה קורא את זה עכשיו
אל תחכה שיהיה מאוחר מדי.
התקשר לאמא.
לך אליה.
שאל באמת מה שלומהותקשיב.
כי יש אמהות שאומרות “הכול בסדר”.
והן דועכות לאטן, בלי שמישהו שומע.
וביום אחד, כשתחזור, תישאר בלי מילים.
אל תחכה לרגע הזה.
אל תתעלם ממה שקשה לראות.
לפעמים היקרים לנו מתביישים לבקש
ונעלמים בשקט.
שלח את הסיפור הזה למי שיש לו הורים בודדים
אולי היום תציל לו את הלב.
