חיים בדחייה
אמא, אפשר לקחת סוכריה מהקופסה? רק אחת! בבקשה! נעה הסתובבה בחיוך ערמומי ליד הארון, לשם שולה החביאה את כל הממתקים שהצליחה למצוא בקושי רב.
לא! זה לחג. תאכלי עכשיו בראש השנה לא יישאר כלום.
נעה נעלבה. באמת, איזה הבדל מתי אוכלים את הסוכריה? והיא הרי מבקשת רק אחת, לא את כל הקופסה. למה אמא תמיד כזאת? כל דבר טעים לשמור ל”אחר כך”, כל דבר יפה “משאירים לשבת”. והיא רק רוצה ללבוש את השמלה החדשה שאבא הביא מירושלים, ללכת אל עדי. לאמא של עדי אף פעם לא מפריעה שהיא לובשת לגן דברים חדשים, למה אצלה אי אפשר? הרי שמעה שפשוט אמא תופרת לעדי בגדים לבד. אז מה, לפחות היא תמיד הכי יפה בגן. ונעה כבר נגעלה מהשמלה הישנה עם הנקודות.
נעה עוד לא ידעה אז כמה קשה הוריה משיגים עבורה ממתקים ובגדים. שולה עבדה בספריה, ואברהם, אבא, היה מהנדס. מגיל צעיר שמעה את המילה “להשיג”. כשאמרו שהביאו משהו חדש המשמעות הייתה שזה משהו מיוחד, מה שלא מוצאים סתם ככה בחנות. ככה קנתה נעליים יפות, לאמא מגפיים חדשים. נכון, אחרי זה כמעט חודש אכלו רק פתיתים ותפוחי אדמה, אבל שולה צהלה כל כך שלבש כמה ימים רק הביטה במגפיים, אפילו לא נעלה אותם. למה דווקא אותם נעה זכרה כל חייה, ואפילו בבגרותה יכלה לדמיין כל שריטה וסדק שהופיעו עליהם.
הזמן עבר, והכול השתנה. מדפים התמלאו בסופר, כבר לא היה בעיה לקנות בגדים או לפנק את הילדים במתוק. אבל בעיה אחרת צצה כסף. נעה למדה בכיתה ח’, כשיום אחד אבא חזר מהעבודה בהתרגשות.
קיבלו אותי!
אז עוד לא ידעה למה מתכוון, אבל מהשקט היה ברור שזה טוב. וכך היה. המקום החדש שאביה עבד בו חברה משותפת בתחום האלקטרוניקה הוקיר את כישוריו, והוא פתאום פרח. לא עוד מבטים עייפים ודאגה בעיניים; סוף סוף מצא מקום שמתאים לו. התברר שהוא אפילו מנהל טוב וכך ההצלחה באה.
החיים השתפרו. אמא כבר לא הייתה יושבת ערב שלם ליד הפנקס, מנסה לגרד איפשהו כסף לבגד חדש לנעה. הופיעו גינס ראשונים, נעלי ספורט אופנתיות. נעה כבר לא רצתה ללכת ללמוד מקצוע מגיל צעיר היא רצתה אוניברסיטה. הוריה תמכו. היא ישבה על הספרים שנתיים, ויתרה על מסיבות ועל חברות, ועברה את הבחינות בהצטיינות. עכשיו באמת אפשר לנוח, אבל נעה חשבה אחרת. קודם לימודים ועבודה טובה, אחר כך כל השאר. וכך גם היה: תואר, תפקיד מצוין שדרכו הכיר אבא, ואפילו דירה ורכב משלה. נסיעות לחו”ל. רק… לבד.
זה לא הפריע לה מחזרים תמיד היו לה. פשוט לא מיהרה לקשר רציני. למה למהר? כל עוד היא צעירה אפשר להספיק הכול. ילדים? זה יבוא, מתישהו.
רק בגיל 35 נוצרו לה יחסים משמעותיים. היא וערן עבדו יחד שנים, אפילו לא דיברו הרבה, היא לא חשבה שיש לו עניין בה. הוא היה מושך, חכם, וזה בדיוק מה שהיא מחפשת. הוא קרא לה “מלכת השלג”. ויום אחד, אחרי ערב חברה, כשנעה נשענה על כתפו, ערן אמר פתאום ברור:
התחתני איתי. שנינו מצליחים, הזמן רץ. הגיע הזמן למשפחה. אני אוהב אותך.
נעה צחקה בשקט:
ערן, מה השטויות האלו? יש זמן. נספיק הכול.
אבל בבוקר, כשהביטה בעיניו, שמעה את עצמה אומרת:
אני מסכימה.
הייתה חתונה שמחה, שולה בכתה מהתרגשות, שלוש שנים עברו, ונעה הבינה כל ההצלחות שלה מתגמדות לעומת מה שמצאה, אחרי שדחתה כל כך הרבה זמן את הדבר החשוב מכול.
אין אין לי עתיד, אמא… נעה לפתה בידה את תוצאות הבדיקות, הדמעות לא זלגו אפילו. למה הייתי טיפשה ככה?
חכי, ילדתי. רק מרפאה אחת. הרפואה מתקדמת. עוד יכול להשתנות.
מתי? נעה זרקה את המסמכים, שהתרסקו לכל עבר.
הבית ההורים נראה כמעט כמו בילדותה. הם לא הסכימו לקחת ממנה כסף לשיפוץ או ריהוט, גם כשאבא כבר חלה, ואמא נצמדה לבית. נעה עזרה בכל זאת; המקרר היה מתמלא כל שבוע, רהיטים ישנים עברו ריפוד. אפילו שיפוץ קטן עשתה, לפני עשור. עכשיו, ישבה ובהתה בקיר, חשבה שצריך להחליף טפטים איזו שטות לחשוב על זה כשהכול קורס…
אמא, את לא מבינה? הזמן אין לי זמן…
הן עוד ישבו שעות, והחדר הלך והתמלא באור דמדומים. הטלפון צלצל, ונעה בכתה לסירוגין ואז נרגעה שוב ושוב. בסוף הרימה מבט, כמעט לא רואה את פניה של שולה, האירה תודה שקטה:
תודה, אמא.
על מה, נעה?
על שקשבת. אין לי למי עוד ללכת. למי אני כבר חשובה?
מה את אומרת? שולה חיבקה אותה. לנו את חשובה! לאבא! לערן!
לערן כבר לא.
למה?
כי זאת הבעיה שלי, לא שלו. הוא עוד יכול להספיק, אני לא.
נעה חיבקה את אמא קצרות והלכה, לא רוצה יותר לשמוע שום טיעון.
אל תדאגי, אני לא אתמוטט. נופפה לה ונעלמה, משאירה את שולה מותשת מסיבה על כיסא במסדרון. למה דווקא היא צריכה לעבור את זה?
הדרך הביתה נראתה רחוקה, והיא פנתה לטייל בטיילת שבקיץ הייתה מלאה חיים עכשיו ריקה, רק כמה בעלי כלבים וקשישים, עטופים במעיליהם נגד הרוח הסתווית.
היא עצרה פתאום ובכתה. הרי חלמה פעם על זוגיות עד זקנה, אהבה שקטה, שניהם יחד… עכשיו כבר לא יהיה לה את זה. את ערן אהבה, לא העזה להודות בכך, דחתה הכול ל”אחר כך”, כמו כל דבר בחייה. רק שבסוף בעתיד המובטח הכל התמסמס. כי אם אוהבים צריך לחשוב עליו, לא על עצמך.
הסתכלה על הירקון, האפלולי, נזכרה בטיולים עם ההורים, איך אכלה ארטיק בגשם ואף פעם לא חלתה… עם הילדים שלה כאלה טיולים כבר לא יהיו.
הזדקפה. די לרחמים עצמיים. שום דבר לא ישתנה אם תתמוטט פה. חייבת להמשיך. למצוא משהו, לא יודעת מה, שייתן טעם וטיפה כוח. כל מה שהשיגה לא שווה כלום לעומת מה שאיבדה. אז צריך לגלות משהו חדש…
הגיעה למכונית. חבורה קטנה של נערים הסתובבה סביבה. הרחוב היה ריק, ובפעם הראשונה הרגישה אדישות מוחלטת יקרה מה שיקרה.
מה קורה כאן?
זאת שלך? אחד מהם שאל.
כן.
יש שם חתלתול! מתחת למכסה. צריך לפתוח ולעזור לו!
נעה הופתעה לא איימו עליה. ההפך דאגו.
רק רגע, מישהו אחד שיסביר.
הקטן הסביר חתלתול נכנס להתחמם.
פתחה. שלפו משם גור קטנטן, שחור, שהתנגד בכל כוחו.
שורט, אבל סבבה! מסר לה את החתלתול. תשמרי עליו.
לי? מה אעשה איתו? אף פעם לא היה לי חתול.
תסתדרי! רק תאכילי טוב.
הנערים צחקו, והיא נתנה להם שטר של עשרים שקל. לא משאירים חיה בלי כסף, אמא שלי אומרת.
תודה! נפנפו והמשיכו.
החתלתול התכרבל לה על הברכיים, והתניע. טוב, הגעתי לגיל מבוגר עם חתול… בדיוק כמו בסיפורים.
דחתה את השיחה עם ערן ליום למחרת, והתעסקה עם החתול המלוכלך.
איך הצלחת לאסוף כל כך הרבה פרעושים? איזה נבלה קטן! רחצה אותו, וערן עמד עם מגבת.
מוזר אמר.
מה?
חתולים שונאים מים, אבל הוא דווקא סבבה.
תראה אותו, מנוע קטן. כל הזמן מגרגר.
החתול יבש והתיישב לאכול.
בערב, ערן הסתכל על אשתו, ושאל:
נעה, נו? חדשות?
נעה נשמה עמוק. עדיף לומר מיד.
אנחנו מתגרשים, ערן.
מה פתאום? למה?
לא יהיו לי יותר ילדים. זה עלי. אתה עוד תספיק. אפשר ותמצא ותהיה אבא.
הוא הביט בה המום.
מה, ככה? את חושבת שאני רובוט? זה בכלל לא חשוב לי, מה שחשוב זה את. אני אוהב אותך, לא מישהי אחרת. למה החלטת בשבילי?
הוא עזב לחדר העבודה עם החתול. אל תשכחי, אני חוזר בערב. אוהב!
נעה בכתה בשקט. אולי הוא רק נדיב עכשיו, אבל בעוד כמה שנים? היא לא הייתה בטוחה.
הלילה היה ארוך, מילאה מחשבות ומתחים. בסוף נרדמה על הכורסה. כשקמה בצהריים, גילתה פתק: “נחזור נדבר. אל תנסי לברוח. אוהב”.
החתול ישב לידה, מביט בעיניה.
רוצה קפה?
הגיבה בחיוך ראשון מזה ימים כשהחתול דילג למטבח.
התנחמה מעט. אולי זה הפתק, אולי הזמן. היא הודיעה לעבודה שמרגישה לא טוב והחליטה לקחת יום חופשה הלכה לספר, למניקור.
הגשם שטף את תל אביב, הרחובות שוקעים במים, והיא שכחה מטריה. נכנסה למכון יופי רטובה, התיישבה, דפדפה במגזין. פרסומות, כתבות על הורות… פתאום, עוצרת. עיניים ירוקות של ילד בן ארבע משהו לא מובן תפס אותה. קראה שוב ושוב.
פתאום קמה וברחה. הספרית קראה לה, נעה נעלמה, וגם המגזין.
נעה נכנסה למשרד של ערן, מתנשפת.
תראה! הצביעה על התמונה.
מי זה?
לא יודעת, כתוב רק שם וגיל. אבל תביט…
הובילה את ערן למראה, והוא ראה את עצמו עותק של הילד ההוא, רק מבוגר.
איזו תעלומה מלמל. את בטוחה?
לא יודעת כלום. גם לא אם נמצא לו בית. רק יודעת לא דוחים יותר כלום.
חצי שנה לאחר מכן, אספו את עידו מהפנימייה. ושנתיים אחרי, במגזין אחר, מצאה נעה תמונה של ילדה והתאהבה. מאיה הייתה בת שנה וחצי וקראה לה “אמא” מהיום הראשון. חמש שנים אחרי, גילתה נעה שהיא בהריון, לא האמינה.
נעה, זה לא הגיוני! צחקה הרופאה.
כך נולדה יעל להפתעת המשפחה כולה.
שולה הספיקה להחזיק ביעל, ונפטרה כעבור שנה. אחרי מותה, כשנעה סידרה את דירת הוריה, מצאה קופסה בפינה פתחה ו הנה, מגפי הילדות הישנים של אמא. דמעות פרצו, שלא הצליחה לעצור.
עידו רץ אליה, מודאג: אמא, מה קרה?
כלום, מתוק, חיבקה אותו.
מאיה התיישבה לידה, הסתכלה בעיניה, חיבקה אותה ובכתה. יעל הצטרפה, וערן הרגיע:
די, מספיק. מה קרה?
נעה הצביעה על המגפיים.
שמרה אותם, תבין כל החיים
פתחה את הארון הכול שם. מצעים רקומים, ריח של לבנדר, הכול נשמר באהבה. למה מחכים? למה דוחים? כי אולי לא נשתמש אף פעם.
ערן חיבק אותה.
יעל עלתה אליה לחיק, הביטה בעיניה ואמרה לראשונה:
אמא!
הילדים מחאו כפיים.
אמרה “אמא”! עידו קרץ לערן.
זואולוגית, פארק עכשיו! קראה מאיה.
למה לחכות? לכי מחר? חייכה נעה. ניסע עכשיו!
משאירה את הסידור לסוף השבוע, הובילה את המשפחה באוטו, את קולות הילדים מאחור, חשבה איך תלמד אותם ליהנות מההווה. לא לדחות, כי “אחר כך” הוא המקום הכי לא בטוח בעולם.
וגלידה היום?
עכשיו? עידו הופתע. אמא, עוד לא אכלנו צהריים.
נספיק. נכון?
כן! קראו הילדים, וערן חייך.
מפנקת אותם, אמא?
מה יש, אבא אם לא עכשיו אז מתי?
