יומן אישי, תל אביב, ינואר
במשפחת שטרן, ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת ישראל! ומה אני מביאה? נועה, עניתי בלחש, ליטפתי את הבטן שלי. אנחנו נקרא לה נועה.
שוב ילדה? זו כנראה בדיחה. יהודית, חמותי, הטיחה את תוצאות האולטרסאונד על השולחן שבסלון. ארבעה דורות של נהגים ומנהלי תחנה! ואת… מה יש לך להציע?
נועה, חזרתי, הפעם בקול שקט אף יותר, היד מלטפת את הבטן. נקרא לה נועה.
נועה… חזרה יהודית, כמעט מזלזלת. לפחות שם עברי. אבל מה כבר יצא ממנה? מי יצטרך את נועה שלך?
אורי ישב בצד, שקוע במסך הנייד. כששאלתי לדעתו, רק משך בכתפיו.
מה שיש, זה מה שיש. אולי בפעם הבאה יהיה בן.
משהו בפנים שלי התכווץ בחדות. בפעם הבאה? ומה עם הקטנטונת הזו, היא סתם חזרה גנרלית?
נועה נולדה בינואר קטנה, עם עיניים כהות ומלא שיער שחור. אורי הגיע רק ליום השחרור מבית החולים, הביא זר כלניות אדומות, ושקית בגדי תינוקות.
יפה, אמר, ואפילו חייך קלות, מתבונן אל תוך העגלה. ממש דומה לך.
אבל האף שלך, השבתי בחיוך. וגם הסנטר.
נו באמת, ניסה לדחוק את השיחה. כל התינוקות דומים בגיל הזה.
כשחזרנו הביתה, חיכתה לנו יהודית בחיוך חמוץ.
השכנה אסתי שאלה אם יש לי נכד או נכדה. קצת הביך אותי לענות, נהמה. בגילי לשחק בבובות? מה העניין…
נכנסתי עם נועה לחדר התינוקות, ושתקתי עם הדמעות.
אורי עבד יותר ויותר שעות. עשה השלמות עבודה, תורנויות לילה, אמר ש”משפחה עולה הרבה, במיוחד עם תינוקת.” חזר הביתה מאוחר, עייף, שותק.
היא מחכה לך, אמרתי כשעבר ליד חדר הילדים מבלי להיכנס. בכל פעם שאתה נכנס הביתה, נועה מתעוררת להקשיב לצעדים שלך.
עייפתי, טל. מחר קמים מוקדם.
אבל אפילו לא אמרת שלום…
היא קטנה, לא מבינה כלום.
אבל אני ראיתי את נועה מפנה את הראש לדלת כשהיא שומעת את הצעדים ומביטה ריקנות כשאבא הולך.
בגיל שמונה חודשים, נועה החלה להרגיש לא טוב. החום עלה ל-38, אחר כך ל-39. קראתי למד”א, הרופא אמר לעקוב בבית עם אקמול. בבוקר, החום קפץ ל-40.
אורי, קום! ניערתי אותו. נועה ממש לא טובה!
מה השעה? פקח עין בעייפות.
שבע. לא עצמתי עין בלילה. חייבים לנסוע לבית חולים.
בשעה כזאת? אולי נחכה לערב? לי היום משמרת חשובה…
הבטתי בו, והוא נראה זר בעיניי.
הבת שלך בוערת בחום, ואתה חושב רק על העבודה?
נו, זה מה שיש. ילדים חולים לפעמים.
הלכתי לתפוס מונית לבד.
בבית החולים, הרופאים שלחו את נועה ישר למחלקה לזיהומים. חשדו בדלקת קשה נדרש ניקור מותני.
איפה האבא? שאל הרופא הראשי. צריך חתימה של שני ההורים להסכמה.
הוא… בעבודה. תיכף יגיע.
יום שלם התקשרתי לאורי, הפלאפון שלו היה כבוי. רק בשבע בערב ענה סוף סוף.
טל, אני בדפו, באמצע הכול…
אורי, לנועה חשד לדלקת קרום המוח! חייבים אותך, צריך הסכמה לניקור מותני! הרופאים מחכים!
מה? ניקור מה? לא מבין…
תבוא! עכשיו!
לא יכול, משמרת עד אחת עשרה. אחרי זה אני יוצא עם החבר’ה…
ניתקתי עליו.
חתמתי לבד כאמא, מותר לי. עשו את הניקור בהרדמה מלאה. נועה נראתה כל כך קטנה על המיטה הענקית.
נקבל תשובות מחר, אמר הרופא. אם זה דלקת קרום המוח, ההחלמה ארוכה, חודש וחצי לפחות באשפוז.
נשארתי איתה שם בלילה. היא שכבה בלי לזוז, יד קטנה ומחט מוברגת בעורק.
למחרת בצהריים אורי הופיע. לא מגולח, עייף ומבולבל.
איך… איך היא? העז סוף סוף לשאול מהסף.
רע, עניתי. מחכים לתשובות.
עשו לה את זה? איך זה נקרא…
ניקור מותני. לקחו נוזל מהגב למעבדה.
הוא החוויר.
כאב לה?
לא הרגישה, הייתה בהרדמה.
ניגש למיטה, עמד זמן ארוך. נועה ישנה. יד קטנטנה עם מחט.
כל כך קטנה… מלמל. לא חשבתי…
לא עניתי.
התוצאות היו טובות אין דלקת קרום המוח. רק וירוס קשה. אפשר לחזור הביתה ולעקוב עם רופא קופת חולים.
מזל שהבאת אותה בזמן, אמר הרופא עוד יום וזה היה נגמר אחרת.
בדרך הביתה אורי שתק. ליד הבית, שאל בשקט:
אני… אני כל כך גרוע? כאבא?
הנחתי את נועה הישנה על כתף, הסתכלתי עליו:
מה אתה חושב?
חשבתי שיודעים מה לעשות, שיש לי עוד זמן. שהיא קטנה, שהיא לא באמת מבינה. אבל כשראיתי אותה שמה, עם הצינורות… הבנתי שאני יכול לאבד. ושהכי יקר זה כן שלה.
נועה צריכה אבא. לא רק מפרנס. אבא אמיתי. כזה שיודע איך קוראים לה, מה הצעצוע האהוב עליה.
מה היא הכי אוהבת? שאל בשקט.
קיפוד גומי ורעשן עם פעמונים. כל ערב היא זוחלת לדלת כשאתה בא, מחכה שתרימים אותה.
אורי הרכין ראש.
לא ידעתי…
עכשיו אתה יודע.
בבית, נועה התעוררה ובכתה חרישית. אורי הושיט יד להסס.
אפשר? שאל אותי.
היא הבת שלך.
הרים אותה בעדינות לזרועותיו. היא נרגעה, מביטה בו בעיני שוקולד גדולות.
שלום, קטנה שלי, לחש. סלחי לי שלא הייתי כשפחדת כלכך.
נועה שלחה אצבע וליטפה את הלחי שלו. הרגשתי איך הדמעות נחנקות לי בגרון.
אבא! פתאום פלטה. מילה ברורה.
המבט של אורי התרעם אלי בהפתעה.
היא… היא אמרה…
כבר שבוע שהיא אומרת. אבל רק כשאתה לא פה. אולי חיכתה לרגע.
בערב, כשנועה נרדמה בזרועותיו של אבא, הוא הניח אותה במיטה. היא לא התעוררה, רק לפתה את אצבעו בחוזקה.
היא לא רוצה לשחרר, הופתע.
פוחדת שתיעלם שוב, לחשתי.
אורי ישב לידה עוד חצי שעה, מפחד להרפות.
מחר אני לוקח חופש, אמר לבסוף. וגם מחרתיים. רוצה להכיר אותה באמת.
והעבודה? המשמרות?
נמצא דרך אחרת. או שנחיה קצת מצומצם. מה שחשוב לא לפספס איך היא גדלה.
חיבקתי אותו.
עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס אפילו לדעת מה היא משחקת, או שהיא יודעת להגיד ‘אבא’, לחש, מביט בבתו הישנה.
כעבור שבוע, כשנועה הבריאה, יצאנו יחד שלושתנו לגינה הציבורית. אורי הרים אותה על הכתפיים, והיא חייכה וצחקה, מנסה לתפוס עלים מהעץ.
תראי, נועה, איזה סתו יפה! הצביע אורי על העלים הצהובים ותראי, סנאי!
הלכתי לידם וחשבתי כמה קל כמעט להפסיד את היקר מכל, עד שמבינים כמה הוא חשוב.
יהודית חיכתה לנו בבית, עוד לא מרוצה.
אורי, אסתי סיפרה שהנכד שלה כבר בועט בכדורגל, והבת שלך… רק משחקת בבובות.
הבת שלי הכי מיוחדת בעולם, ענה אורי ברוגע, מושיב את נועה על השטיח, מגיש לה את הקיפוד הגומי.
אבל מי ימשיך את השם…
אף שם לא נכחד. הוא ממשיך רק בדרך שונה.
יהודית רצתה לומר עוד משהו, אבל נועה התקרבה אליה, פושטת ידיים.
סבתא! אמרה וחייכה.
חמותי נבהלה אבל חיבקה אותה.
היא… היא מדברת! הופתעה.
נועה שלנו מאוד חכמה, אמר אורי בגאווה. נכון, ילדה?
אבא! צהלה נועה, מחאה כפיים.
התבוננתי בהם וחשבתי: לפעמים אושר נולד מתוך מצב לא פשוט, ואהבה גדולה נוצרת לאט, דרך פחד וכאב.
בערב, כשהשכבנו אותה לישון, אורי שר לה שיר ערש. קולו צרוד, שקט, אבל נועה הקשיבה בעיניים נוצצות.
מעולם לא שרת לה, אמרתי.
פעם לא עשיתי הרבה דברים, חייך. עכשיו הזמן להשלים.
נועה נרדמה, מחבקת את ידו. הוא לא שחרר רק ישב, מקשיב לנשימה הקטנה שלה, ומהרהר כמה קל לפספס את ההכי חשוב אם לא עוצרים להתחבר באמת.
נועה חייכה מתוך שינה ועכשיו גם היא ידעה: אבא לא ילך יותר.
***
לפעמים החיים דורשים מאיתנו משבר כדי שנוכל לגלות בתוכנו את האור. האם באמת אדם מסוגל להשתנות רק כשמבין מה עלול לאבד?
