זהו, אילנה, בינינו הכל נגמר! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. חיכיתי, התאפקתי. אני צריך בן. כבר הגשתי בקשה לגט! יש לך שלושה ימים לארוז. כשתלכי תתקשרי. בינתיים אגור אצל אמא שלי. תמהרי, צריך להכין את הדירה לילד ולאמא שלו. כן! אל תתפלאי, אשתי לעתיד בהריון! שלושה ימים יש לך!
אילנה שתקה. מה היא כבר יכלה לענות?
לא הצליחה להיכנס להריון. יובל גם כך חיכה חמש שנים. במשך השנים האלו היו שלושה ניסיונות שלא צלחו.
הרופאים הרבים שאילנה ביקרה אצלם אמרו שהיא בריאה. אז למה שוב ושוב זה לא מצליח?
היא תמיד חיה נכון, הקפידה על הכל.
הפעם הרגישה לא טוב בעבודה, מיד קראו למד״א, אבל הכל התפתח במהירות
הדלת טרקה אחרי יובל, ואילנה נפלה מותשת לספה.
לא היה לה כוח לארוז, לא הייתה לה תשובה לאן תלך עכשיו.
כשעוד למדה ולפני שהתחתנה גרה אצל דודה. הדודה כבר לא בחיים, והבן שלה מכר את הדירה. לחזור למושב לבית של סבתא? לחפש דירה שכורה? ומה יקרה עם העבודה?
שאלות רבות, והכול צריך להחליט מהר
בשעות הבוקר המוקדמות נכנסה חמותה לדירה.
לא ישנה? טוב שכך. באתי לוודא שלא תארזי דברים שלא שייכים לך.
התחתונים הישנים של יובל בטח לא צריכים אותי. אולי תספור לי את שלי?
תראי איזו חוצפנית! היית כל כך מנומסת ושקטה. עכשיו האמיתי יוצא. כבר אחרי הניסיון הראשון אמרתי ליובל שאת לא תצליחי להביא לו ילד.
זאת הסיבה שבאת? עדיף פשוט תשתקי ותסתכלי.
מה את עושה עם הסרוויס הזה?!
זה שלי. נשאר לי מהדודה, מזכרת ממנה.
עכשיו המקום יהיה ריק בלעדיו!
לא ממש אכפת לי. לפחות תזכי לנכד ממישהו אחר.
קחי רק את שלך!
הלפטופ שלי! הקפה-פרס, המיקרוגל, הכל מתנות מהעבודה. האוטו שלי נקנה עוד לפני החתונה. ליובל יש את הרכב שלו.
יש לך הכל חוץ מילדים.
זה כבר לא עניין שלך. כנראה כך נגזר מלמעלה.
את גם לא מצטערת! אולי עשית ליובל דווקא?
את מדברת שטויות. זה קשה לי מאוד.
אילנה הסתובבה בדירה, כבר לא נשאר לה הרבה. מברשת, איפור, כפכפים
משהו חשוב שכחה. החמות לא נתנה לה לחשוב.
נזכרה הפסלון של החתול. שם שמרה בסוד עגילים וטבעת, לא יקרה במיוחד, אבל יקרה לה כי שייכת לסבתא ז”ל. יובל תמיד חשב שזו סתם זבל. אולי זרק את זה? הכול זרק למרפסת. אילנה פתחה את הדלת
מה את מחפשת שם? תאספי את הדברים ותלכי! נשמע שוב קולה של החמות. להיפרד מהדירה? תיפרדי. זה נגמר לך.
סוף סוף החתול נמצא, המעמד שם. עכשיו אפשר לנסוע.
הנה המפתחות, שלום. מקווה שלא אראה אותך שוב.
אילנה נסעה לעבודה לסדר מעט עניינים. עדיין הייתה בחופשת מחלה, ביקשה חופשה מארך.
כולנו איתך, איך נסתדר בלעדייך שלושה שבועות? רק תשארי זמינה אם נצטרך, חצי מהפרויקטים לא יזוזו בלעדייך.
בסדר, אני אנסה לנוח. תודה.
את צריכה עזרה?
לא.
אדאג לבונוס בחופשה.
תודה, מאוד עוזר.
אילנה אפילו לא חיפשה דירה בעיר, היא נסעה למושב, לבית הישן. אף אחד לא מחכה לה שם, סבתא נפטרה שלוש שנים לפני, את אמא מעולם לא הכירה. אמא נפטרה בלידה.
ועכשיו היא עצמה לא מצליחה ללדת
שעה בדרך והיא כבר ליד הבית. עץ תפוח. צבעונים.
בפעם האחרונה ביקרה כאן עם יובל, בסתיו, צלו מנגל, נרגעו יחד.
אילנה נכנסה לחניה, המפתח ובית.
פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. שקט. על השולחן כלים מלוכלכים. למה בפעם הקודמת לא ניקתה?
לא, היא ניקתה! מישהו היה כאן!
שני ספלי תה, צלחות, שקיות מיץ, בקבוק יין של יובל, זה לא מהסתיו.
אז מישהו היה בבית יובל, אבל עם מי?
לא משנה. כבר לא.
רק לאילנה יש מפתח, כנראה יובל עשה העתק. צריך להחליף מנעול.
חיים חדשים לנקות הכל, אחר כך אמבט חם.
החליטה לשטוף הכל מגופה ומנפשה.
כשרצתה לצאת, דפיקה בדלת, אחריה נקישה בחלון.
מי שם?!
הכל בסדר אצלך?
כן היא הופתעה.
סליחה.
יצאה, ובחוץ עמד גבר זר.
מצטער, קיוויתי שלא הפחדתי. פשוט אני השכן ממול, ראיתי שאת לא יוצאת מהבית כל היום ויש עשן מהארובה. חששתי.
תודה. הכל בסדר.
את קרובת משפחה של יובל? הוא היה כאן לא מזמן, עם אשתו… את אחותו?
לא, גרושתו. כמעט גרושתו, התהליך בעיצומו.
והבית שלך?
שלי.
אני שכן זמני פה, חבר נתן לי לגור לרגל משבר משפחתי. גם אני בתהליך גירושין, מחר זה נגמר. אם את צריכה עזרה, אני איתן.
אני אילנה. אתה יכול להחליף מנעול?
בטח. מתי שתגידי.
כמה שיותר מהר. מחר אקנה חדש.
תני לי לבדוק מה צריך, כבר אצלדר עם קנייה, שלא תטעי. בכל מקרה אני נוסע לעיר.
תודה.
עברו שבועיים. עוד שבוע לחופשה וחייבת לחזור לעיר. התרגל למקום ולא רצתה דירה בעיר. יובל לא התקשר או שלח הודעות, רק הודעה מתאריך הגט. טוב שכך. לא רצתה לראות אותו.
בוקר שבת. אילנה קמה מוקדם, ואיתן הציע טיול לאגם.
התחלה חדשה לא בתכנון, אבל לטיול אין התחייבות. נהנו, חזרו לאכול יחד. מחוץ לבית ראתה רכב מוכר של יובל. הוא חנה עכשיו. הדלת נפתחה, ויובל יצא, עזר לאישה בהריון לרדת.
אילנה ואיתן כבר ניגשו לגדר. יובל ניסה לפתוח את דלת הבית לשווא.
מה זה צריך להיות?
מה עושים כאן? למה פורצים לבית של מישהו אחר?
יובל קפא.
זה הבית שלנו! אמרה אישה ההריון.
באמת? ומי אמר? יובל? זה הבית שלי, תצאי מהשטח.
יובל, מי זו?! זאתי האקסית שלך?! תוציא אותה! צעקה האשה.
אילנה ואיתן רק צחקו. יובל שם אותה באוטו, ונסעו.
מצב מצחיק מחכה לו.
לפחות היא תביא לו ילד. אני לא הצלחתי. שלוש ניסיונות. סליחה.
אותי עזבו כי אשתי לא רצתה ילדים
עברו ארבע שנים מהגירושין. פגישה מקרית עם הגרושה בסופר.
אילנה, לא זיהיתי אותך. עוקבת אחרייך ולא בטוחה שזו את. את בהריון?
כן, ליטפה את הבטן ההריונית.
ליובל הולך רע. הבן שנולד היה חלש, כנראה בעיה אצלו. אשתו עזבה, השאירה לנו את הילד. את לבד מתכננת לגדל?
לא לבד. כבר יש לי משפחה. נשואים. חייבת לרוץ, מחכים לי.
באמת סליחה על הכל
מאחלת לך סבלנות.
הגרושה עוקבת במבט, אילנה צועדת עם איתן לצידה, בידו מחזיק ילדה קטנה, דומה לאמא שלהאילנה יצאה מהסופר, נושמת את האוויר החם. היא חייכה לעצמה, הבטן הגדלה שייכת לה, למשפחתה החדשה, לאיתן האיש שלצדה עכשיו. בדרך חזרה הביתה עצרה ליד עץ התפוח הישן, קטפה תפוח, טעמה את החמיצות המרעננת, ומחשבותיה נדדו לאחור: לאכזבות, לייאוש, לימים שהכול היה נדמה אבוד.
גם אם הדרך הייתה קשה, הפעם ידעה לא כל סוף הוא באמת סיום. לפעמים פרידה היא פתח התחלות, וילד הוא לא הוכחה לאהבה אלא תוספת. אילנה חיבקה את התפוח ביד אחת וביד השנייה ליטפה את בטנה. בבית חיכה לה איתן, והעתיד שדמיינה מתחיל בדיוק עכשיו.
היא נכנסה, השמש שטפה את החלון, ואיתן קרא בשמה מהמטבח. “הכל בסדר?” שאל, ניגש אליה ולחש: “המשפחה שלנו זה כל מה שרציתי.” היא חייכה, והרגישה סוף סוף היא בבית.
