מחירו של סיכוי נוסף
עמוס עמד מולי, נשען קלות קדימה, וביקש ממני שוב ושוב לספר לו את האמת. הוא דיבר בטון רך, כמעט מתחנף, כאילו פחד להפחיד אותי בשליפת מילה חדה מדי.
פשוט תספרי לי, בבקשה! אני מבטיח, לא אכעס, הוא אמר, אבל המבט שלו היה רחוק מלהשתלב עם טון הדיבור. צמרמורת עברה לי בגב שוב צל של אותן חשדות ישנות, האלו שתמיד גורמות לי להרגיש בלתי מוגנת. במיוחד שבאותה תקופה בכלל היינו בגירושין, הוסיף בשקט.
נעה נשמה עמוק ונשכה שפתיים. בתוכה התערבבו תסכול ועצבים נמאס כבר מהכול! כל יום אותן שאלות, אותם ספקות ניסיתי להרגיע את עצמי אך הרגש רק התפרץ.
שוםדבר. כלום לא היה! די כבר עם השאלות כל יום, עניתי חזק יותר ממה שהתכוונתי. עלתה בי מחשבה מרירה למה בכלל הסכמתי לנסות שוב? חברות הזהירו אותי שגברים כמו עמוס כמעט לא משתנים. אבל אז כל כך רציתי להאמין שהאהבה שלנו תוכל לתקן הכול, שהתעלמתי מהערות של אחרים.
פתאום הטון של עמוס השתנה. כל הרוך נעלם, ובמקומו עלה קול נוקשה, מלא כעס שלא טרח אפילו להסתיר.
אני אשאל את רינת, הוא אמר בתקיפות. הבת בטוח לא תשקר לי.
המשפט הזה היה כמו סטירה. דם הציף לי את הפנים, והקול רעד לי מכעס:
קדימה, תשאל! רק אל תשכח שהיא בת חמש, וכל השנה האחרונה היא הייתה אצל כל מיני אנשים, הזדקפתי ולחצתי אגרופים. המחשבה שהוא מערב את הילדה הקטנה שלנו בריב הזה קוממה אותי. הייתי צריכה לעבוד לפרנסה שלה, אתה יודע! למה אתה לא עוזב אותי? עם מי ניפגשתי, מי הכרתי זה לא עניינך! עמוס, באמת, נמאסת עלי! כבר פעם אחת עזבתי אותך, מה אתה חושב שלא אצליח שוב?
עמוס קפא לרגע, כאילו הופתע מהתגובה שלי. לרגע הבעת מבוכה חלפה בפניו, אך מיד חזר לנימת לעג:
יש לך בכלל כסף לכרטיס?
כשראה אותי חיוורת מהכעס, מיהר להוסיף:
סליחה, לא לזה התכוונתי פשוט אני מופתע מהנחישות שלך. הרי הבטחתי שלא אקנא. תחשבי על זה רגע.
בלי לחשוב, אחזתי בכרית הראשונה שראיתי וזרקתי עליו. הכרית לא הזיקה, אולי פגעה רק בגאווה. עמוס כבר פתח את הפה לאמר משהו עוקצני, אך אז הופיעה רינת בפתח הדלת.
הילדה בשמלה ורודה עם תחרה רצה אל אביה, עיניה נוצצות ושפתיה מחייכות. היא חיבקה לו את הרגל והתחילה לקשקש בשמחה:
אבא, חזרת! כל כך התגעגעתי!
עמוס הביט עלי במבט מנצח, כאילו רצה להראות למי הבת באמת מחוברת. הוא זרק לעברי מבט קצר קצת לעגני, מתנשא ואז שוב השתנה פניו, כשהביט בבתו פניו התרככו, עיניו אורו והוא ניגש אליה. קולו היה חם, שונה לגמרי מהדקות שלפני כן.
בואי, מתוקה, נשחק קצת, אמר וחיבק אותה בידיים. בצחוק של הילדה עברה שמחה אמיתית, ועמוס חייך חיוך רחב. ניתן לאמא קצת מנוחה, מגיע לה.
עמדתי ליד הכיור, אוחזת חזק במגבת עד שפרקי אצבעותי הלבינו. בלב היה רק מרירות: יופי, עכשיו גם את הבת הוא מסית נגדי, חשבתי. שיעול חנוק של דמעות עצר אותי די. לא עוד. הגיע הזמן לעזוב.
הבנתי כבר הכול. בעוד שבוע אקבל את תעודת ההסמכה הקורסים נגמרו, נשאר רק לקבל אישור. מיד אקנה כרטיס טיסה לאן שלא יהיה, רק להתרחק. עמוס טועה שהוא חושב שאין לי את האמצעים ללכת. בעידן שלנו, אפשר למצוא עבודה מהבית תוך יום כמה דקות באינטרנט ויש יותר הצעות ממה שצריך.
עזבתי את הכיור והתקרבתי לחלון, עוזבת את המגבת. בחוץ חיוּת העיר בחדרה: אנשים מיהרו, מכוניות זרמו ברחוב, אורות חנויות החלו לזהור בשעת ערב.
לפחות יש יתרון אחד בעיר הזו, מלמלתי לעצמי. התעודות פה נחשבות, למצוא עבודה טובה לא בעיה בכל עיר.
לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי הקלה התחזקתי. התוכנית ברורה, ההחלטה נפלה. נשאר לסיים את הקורס, לארוז מזוודה ולהתחיל מחדש
********************************
למה הסכמתי לתת לו עוד סיכוי? אפילו אני כבר לא בטוח. הוא היה כל כך משכנע, דיבר על שינוי, נשבע שתהיה משפחה שמחה. עיניו זהרו, קולו רעד אולי בגלל זה האמנתי. ממש דמיינתי הליכות של שלושתנו בפארק, חגים משותפים, בניית עתיד אחר.
אבל אלו נשארו חלומות. רק בחודש הראשון היה טוב עזר עם רינת, בישל, קיבל אותנו עם חיוך. אחר כך שוב אותם ויכוחים, חקירות איפה היית?, למה חזרת מאוחר?, עם מי דיברת?.
זה לא היה בגידה. אף פעם, לא ממנו ולא ממני רק קנאה משוגעת. עמוס קינא לי לכל גבר. לא יכולתי להחזיק עבודה במשרד תמיד יהיו גברים, וזה תמיד היה תירוץ לריב. גם להורים לבד לא נתן לנסוע מה, יש להם שכן רווק הוא כבר עוזר לך עם הדלת, לא?
עם הזמן לא נשארו אפילו חברות בהתחלה כעס על כל פגישה, אחר כך ממש אסר:
החברות שלך? מחפשות רק דבר אחד, כעס. פורקות עיניים מול גברים.
הן הרי רווקות, מותר להן, הגנתי עליהן. כאב לי עליהן הן רק רצו לבלות יחד.
אז שיעשו את זה לבד! אין מה להדביק דוגמה רעה לנשואות, נשף, ידיים שלובות על החזה.
הפניות הלכו ופחתו, עד שניתק הקשר. נשארתי בודדה. הורי לא קרוב, חברים אין, עבודה אין ורינת קטנה, זקוקה לכל דקה.
יום אחד בזמן ארוחת ערב, כשהייתי מותש מהמאבק להאכיל את רינת, עמוס פלט:
הגיע זמן לילד נוסף.
קפאתי. בקושי הסתדרנו עם אחת, והוא בטבעיות גמורה מתכנן שניים. הרגשתי מחנק איך הוא בכלל חושב על עוד ילד?
אני רואה שיש לך הרבה פנאי, חייך בעוקצנות. דיברת עם אחותך על קורסי הסבה למה את צריכה את זה? הרי לא תעבדי.
תחושת דקירה. עדיין חלמתי ללמוד משהו, לקבל עתיד.
מותר לי להתפתח, מלמלתי, ונאבקתי בדמעות.
כשיהיה בן, לא יישאר לך זמן לשטויות, הבהיר, בטוח בעצמו.
הבנתי אין לי ברירה אלא לקחת אמצעי מניעה בסתר. למשוך זמן, לבנות תוכנית, לשמור על עצמי ועל רינת. חשבתי שוב כך אי אפשר להמשיך.
השיא היה כשאסר עליי ללכת לחגיגת יום ההולדת של אחי. יש שם יותר מדי גברים, זה מסוכן, הוא פסק. הסברתי שמדובר בבני משפחה, אבל הוא לא חשב פעמיים.
וזהו נשברתי.
בזמן שהוא היה בעבודה, ארזתי מיד את כל חפציי ואת של רינת. הידיים רעדו, אך פעלתי מהר. התקשרתי לאחי הוא קלט מיד, שכר טנדר קטן ועזר להעביר הכול.
יצאנו כמו צל בחשכה. השארתי פתק: סליחה, אבל אי אפשר כך. מגיע לרינת לגדול במקום רגוע.
באותו יום הגשתי בקשה לגט.
הכרעת הדין הייתה ברבנות. עמוס דרש זמן לחשוב, השתולל, האשים אותי בהכול כינה אותי אם רעה, כפוית טובה. חזר כל הזמן על כך שאני רק דואגת לעצמי. שוב ושוב הפריע לי לדבר.
הדיינת, אשה מבוגרת, האזינה בסבלנות, עצרה אותו פעמים רבות ונתנה לקולי להישמע. בסיום, סירבה להעניק תקופת נסיון פסקה גט במקום.
אין כאן אפשרות להציל משפחה, פסקה. ומגיעה לך הערכה, נעה. לחיות בחמש שנים של מתח זה גבורה של ממש.
הנהנתי, לראשונה ללא ייסורי מצפון.
אחרי הגט חזרתי לבית הורי, מצאתי עבודה, ובהדרגה התחלתי לחזור לעצמי. המעבר היה מאתגר לארוז, לנסוע עם ילדה קטנה, הסברים לכולם אך כשחציתי את הסף של הבית ההורי הרגשתי את כל הכובד נופל ממני.
נרשמתי לקורס עיצוב גרפי סוף סוף. פעם עמוס פטר את זה כשטות. עכשיו חקרתי את התוכנות, התנסיתי, יצרתי, והשקעתי. זו הייתה תחושת התקדמות אמיתית.
הגיעה גם חברה חדשה: נשים מהקורס, קולגות, אמא של חברה של רינת ואפילו מעט דייטים קפה, שיחה, צחוק קליל ופתאום שוב הרגשתי חופשי באמת. בלי פחד מהערות, בלי חשדנות.
בערבים אהבתי לשתות תה נענע בכוס פרחונית בוורנדה של ההורים. רינת שיחקה בחצר עם בני הדודים רצה, בונה, מאכילה יונים בלחם. היא צחקה חזק ושמח, וחיממה לי את הלב.
זה צריך להיות ככה, חשבתי שלווה, חיוך, השקט שחלמתי עליו. לראות את הבת שלי גדלה, שמחה.
האמנתי שאנחנו בדרך הנכונה נסיים את הקורס, אקח עבודות בעיצוב, אולי אעבור דירה ליד ההורים עד שעמוס חזר לחיינו.
פגשתי אותו דווקא בשוק. בחרתי תפוחים לעוגה בודקת כל אחד, מושכת את הטובים והרגשתי שצופים בי. הסתובבתי, וראיתי את עמוס.
הוא נראה שונה רזה, פנים חדות, עיניים עייפות. אך המבט היה אותו מבט חודר מהעבר.
נעה… לחש, מתקרב בזהירות. חיפשתי אותך.
נסוגתי אינסטינקטיבית, לוחצת על הסלסלה.
למה? שאלתי, מנסה להישאר רגועה.
השתניתי, ניגש עוד, לא קרוב מדי. הבנתי, הבנתי מה איבדתי. בלעדיכן זה לא חיים.
נבלע לי הגוש בגרון. עלו זכרונות הריקוד בגשם, צחוקה של רינת מהעגלה, ערב חורפי סביב אח מבוערת מחשבות כואבות ויפות.
תני לי צ’אנס, ביקש. במבטו ראיתי תקווה שקטה. רק אחד. אני אוכיח. אהיה אחר. באמת.
לאורך זמן לא האמנתי אך רינת התגעגעה אליו מאוד. היא שאלה עליו, ציירה אותנו שלושתנו מחובקים. כל פעם שראיתי את זה, כאב לי הלב.
לבסוף הסכמתי בתנאי ברור: לא חוזרים להתחתן, לפחות לא בקרוב. הצבתי תנאים קשר למשפחה, חברות, עבודה, הכול מותר לי.
כמובן, הכול, הנהן מהר.
אז עברנו לעיר חדשה, הרחק מכולם. בהתחלה שמחתי התחלה חדשה. אך לאט הבחנתי בתכניתו בבידוד. בלי חברים, בלי תמיכה, אפילו השיחות עם המשפחה היו בשליטתו.
עמוס דאג להציע להתקשר רק בזמנים מסוימים, תמיד במקרה לצוץ עם שאלות, להקשיב. בנוסף המשיך להטריד על תקופת הגירושין היה מישהו? תגידי לי, לא אכעס. פשוט תגידי לי.
לא עזר שהסברתי שעסקתי בילדה ובעבודה הוא רק נענע בראש.
ברור שמשהו השתנה. כנראה היה מישהו.
בדק לי את הטלפון, אחר עלי אחרי כל שיחה, אחרי ביקור של שכנה או שליח:
על מה דיברתם? למה זה לקח כל כך הרבה זמן? ביקש ממך משהו?
עמדתי על שלי, אך עמוס לא האמין.
יום אחד, אחרי שרינת נרדמה:
עוד פעם בוואטסאפ! שלף לי את הטלפון מהיד. מי זה? מאהב?
תחזיר מיד! קמתי, ודמעות בכעס. זאת מיכל, חברה! מתכננות טיול עם הילדים! סיפרתי לך עליה!
חברה, בטח… לגלג על המסך. אז למה סמיילים? זה פלרטוט?
מה עובר עליך?! התפרצתי, ואז נרגעתי שנייה, שלא להעיר את רינת. למה אתה לא סומך עלי? האמנתי שהשתנית! ושוב חשדנות, שליטה… לא השתנית בכלל!
עמוס קפא לרגע. היה בו סוג של חרטה אך מיד חזרה הנוקשות:
תוכיחי תראי לי את השיחה. אין לך מה להסתיר.
לא, עניתי בהחלטיות. לקחתי ממנו את הטלפון. די, מספיק. אמרתי שלא אסבול את זה. קבענו שהיה אחרת, ואתה שוב באותה דרך!
ולאן תלכי? היה בו טון מאיים, התקרב אלי. אין לך כסף, עבודה דירה לא תמצאי!
טעות בידך, זקפתי גב, הסתכלתי לו בעיניים. פתאום נזכרתי בכוח הישן שלי הביטחון שחזר אלי. סיימתי קורס עיצוב גרפי, יש לי תיק עבודות, מיכל כבר מצאה לי עבודות ראשונות. וזה רק ההתחלה. אני כבר לא מפחדת. לא לפחד להישאר לבד, להתחיל מחדש אני יכולה.
פתאום קולה של רינת מהחדר:
אמא? למה את צועקת?
רצתי מיד לילדה, פתחתי דלת וישבתי לידה. חיבקתי אותה ארוכות, ליטפתי.
הכול בסדר, אהובה, לחשתי נסענו להרפתקה חדשה. נגור איפה שיש המון שמש, והמון דשא לשחק, קקים מה שתרצי. רוצה?
רינת חייכה בעיניים חצי עצומות והצמידה ראשי.
עמוס עמד בפתח הדלת, מבולבל לראשונה מזה זמן רב. רק אז קלט שאני באמת עומדת ללכת והפעם באמת.
את באמת עוזבת? שאל בשקט, מבולבל.
כן, עניתי בביטחון, מלטפת את רינת. הפעם לנצח. מגיע לנו שקט, ביטחון. ואיתך אין את זה. מצטערת.
***********************
עמוס השתולל, ניסה לשכנע, התחנן, איים אבל לא הסכמתי אפילו לשמוע. כל שיחת טלפון, כל הודעה אותה תשובה: זה נגמר. קיבלתי החלטה, והיא סופית.
רינת התמודדה עם הפרידה בקושי בהתחלה. שאלה, בכתה, חיפשה חיזוקים. השתדלתי לחבק, להיות סבלני ולעזור לה להשתלב. מצאנו לנו דירה ליד פארק מוארת, מרווחת, עם גינה ירוקה. צבעים שמחים, כריות רכות, מדפים לצעצועים לאט התקבלה אווירה חדשה.
רשמתי את רינת לסדנה לאמנות תמיד אהבה לצייר. כבר בשיעור השלישי מצאה חברות חדשות, וצחקה שוב. הזכרונות של סערות ההורים התרחקו, והמקום של שמחה נפתח.
בזמן הראשון, עמוס עוד התקשר מדי יום. התעניין, שאל, ניסה לשמור על קשר אבל עם הזמן זה התמעט: פעם ביומיים, אחר כך פעמיים בשבוע ואז עוד פחות. בסוף, נשלחו רק הודעות קצרות (יום טוב, נסיכה!), וקצבת מזונות ששווה בדיוק ערכת צבעים קטנה לא יותר. כשהבין שניסיון ללחוץ דרך הילדה לא יעבוד, חדל להיאבק.
ורק אז סוף סוף הרגשתי חופש אמיתי. בערבים טיילנו בגן האכלנו ברווזים, אספנו עלים, שיחקנו בעפיפון חדש. רינת התרוצצה וצחקה ואני שמתי לב, כמה זמן לא ראיתי אותה כל כך מאושרת.
בכל פעם שצחקה כך, הבנתי שבחרתי נכון. היה קשה עבודה, סידורים, הכל מחדש. אך השקט והחופש קנו הכול. עכשיו יש לנו עולם קטן משלנו רגוע, בטוח, מלא בשמחה ותקווה. והפעם, אין בו מקום לפחדים, לחשדנות או להאשמות.
