ביומן שלי, היום הזה נכנס לצלקת בלב. מצאתי את עצמי עומד ליד כביש 4, לא רחוק מכניסה לחדרה. השעה הייתה מוקדמת, כשקפאתי מקור בדרך לתחנה, והתברר לי שכמעט פספסתי חיים שלמים: גורים שזה עתה נולדו, סמוכים זה לזה בגומה קטנה בשלג.
הקור לא ויתר הלילהבירושלים מדדו מינוס 7, ובכביש החשוף ירד אפילו למינוס 10. בליבי ידעתי: עוד כמה שעות, וכל הגורים האלה כבר לא היו שורדים. בכיתי בלב, כי גוש של חמלה עטף אותי. חמישה כדורי פרווה הזדעזעו מגורלם. כולם רצו להחזיק עוד טיפה של חום, התכרבלו יחד עד שכמעט נמסו מהקור.
ניכר ששהו שם זמן רב; הגומה כבר קיבלה את צורת גופם, והשלג תחתיהם התרכך מחום גופם האחרון. יש רגעים שהחיים מזמנים ניסים. הפעם, אני הייתי איש המוסךקוראים לי עידו, והעסק נמצא ממש בצומת. לא הצלחתי להישאר אדיש. הכנסתי אותם לחום המוסך, לא בטוח מה לעשות הלאה, אבל לא השארתי אותם החוצה.
חמש נפשות נבוכות. שלושה זכרים, שתי נקבותאו שאולי ארבעה זכרים ונקבה, עדיין קשה להבחין. התקשרתי למתנדבים מעמותות בחדרה, נתניה ותל אביב, אבל לאף אחד אין פתרון זמין. הם קטנים מדי להפניה לעמותה. גורים בני שלושה שבועות. אסור לתת חיסונים לפני גיל חודשיים, להביא אותם למכלאה כמעט גזר דין מוות. כבר ראינו מספיק טראומה כזאת בארץ. במשפחות אומנה טובות לא יכולים לקבל אותם עכשיו עדיין יש להם כלבים שהחלימו מפראוו, מחלה קשה.
בלילה הגורים נשארו איתי במוסך. אני מודע, רק בזכות מצלמות הבטחון גיליתי מי עשתה את המעשה. אשה, והלב מסרב לקרוא לה כך, השאירה אותם בשלג. פשוט הלכה. עזבה אותם חסרי אונים לקפוא למוות.
ניסיתי לדעתאיך הם הרגישו? תינוקות שניתקו מאמם בבוקר קר כל-כך, בלי שום חמלה. מילים לא מספיקות, רק להתפלל שמי שזרק ישמח אי פעם בגורלו.
ועכשיו האחריות עליי. אני נשבע לעשות הכל כדי למצוא להם בית אמיתי ואנשים חמים שיאהבו אותם כמו שמגיע להם. הם זכאים להזדמנות לחיים, לא רק חום פיזיאלא גם חום של בני אדם.
הלקח שלי מהיום: ברחובות ישראל, החמלה היא כלי נשק. אסור להוריד ראש, תמיד יש צורך בעוד אדם שעושה תיקון קטן, גם אם היום הכי קר בשנה.
