מיליארדר בשם נמרוד, התהלך בלילה בתל־אביב, כשבתוך ראשו שטות מתפתלת כמו נחש הוא חשד במרים, המטפלת הצעירה שמטפלת בנוֹעָם, בנו היחיד והאהוב מכל. היו לו מגדלים, השקות, מטוסים פרטיים, אבל לבדו מה שחשוב באמת, היה נועם הקטן, שבילדותו זכה באהבת לבו.
נמרוד אהב להתענג על הבית הענק שלו מול הים, אבל הוא הרגיש פחות בבית מאשר ילד קטן. הוא הרבה להיעדר בנסיעות עסקים לחו”ל, ובזמן ההיעדרות מרים היא זאת שגידלה את הילד, בישלה, ייחסה והעניקה לו חום. בהתחלה הכל היה שגרתי, עד ששם לב שנועם מקרין אושר מוזר בנוכחותה של מרים, ושדווקא כשנמרוד חוזר מעמל יומו פניו של הילד מתקדרות, ואפילו דמעה מתגלגלת.
ואז, אֵליעזר, שכנו המוזר, אמר לו תוך כדי אכילת בורקס:
אולי נועם בכלל מרגיש שמרים היא יותר משפחה ממך.
המילים הטעונות הדהדו בראשו כמו שופר, גרמו לו להרגיש זרות בביתו שלו. התחיל לנבור בליבו, כרסם בו החשד:
“למה נועם דבק בה? מה היא עושה איתו כשאני לא כאן?”
בתירוץ של תקלה במחשב, התקין בלילה מצלמות נסתרות בכל החדרים מתחת למזוזה, מאחורי הגביעים, אפילו בין הכריות בצימר על הגג. וכל הזמן נשבע לעצמו שזה הזמן להבין סוף־סוף מה קורה בבית, כשהלב פועם כאילו רודפים אותו שדים מימי דוד המלך.
יום אחד, הישיבה במשרדי מגדל עזריאלי נקטעה; המסך בטלפון הבהב בשידור חי מן הסלון ומה שראה היכה בו גלים של ספק ובושה. בבהלה עזב את המשרד, רץ ברחובות בלב דופק כאילו מחפש את מנורת המקדש האבודה, הגיע לביתו, פתח את הדלת והתגלה בפניו חלום מוזר שלוקח נשימה:
נועם צעד בזהירות אל מרים, והיא חיבקה אותו בעיניים דומעות חיוכה פצוע וצוהל, מחבקת בשתי ידיים קטנות את כל מרחבי עולמו. עיניו של נמרוד נמלאו בדמעות, כאילו הבין לפתע את סוד השמש.
כמו סימפוניה הפוכה נמרוד קלט שמרים לא עשתה דבר רע. להפך: את מה שהוא, בעסקאות ומיילים, לא הצליח להעניק היא נתנה לילדו: שיחה בלילה, חיבוק, מילה טובה, קרבה, ביטחון, ממתק לפני השינה.
מאותו יום, משהו התהפך בו יותר נשאר בבית, הניח לטלפונים לזמזם בלי מענה, הביא פרחים למרים בסוף כל שבוע והזמין אותה לארוחות שישי. לא ראה בה עוד סתם מטפלת, אלא חלק מהמשפחה, מישהי שהעניקה יחסי קרבה לילד וליבו התמלא לא רק הערכה, אלא גם תודה, ותחושת בית חדשה בשני עולמות שעורבבו כמו חלום בשדה כלניות, שבו נעזרים באנשים כדי למצוא את הדרך לאהבה אמיתית.
