חורף 1987 היה אחד מאותם חורפים עליהם כבר לא סיפרו מה הייתה הטמפרטורה, אלא לאיזה תור היה צריך לעמוד כדי להשיג מעט אוכל. שלג כבד עטף את העיר, אך תל אביב קמה אפילו לפניו. בחמש בבוקר, מול המכולת השכונתית ברחוב צייטלין, החשיכה עוד שלטה והתור כבר השתרך.
אף אחד לא ידע בדיוק מה יביאו. מישהי שמעה שמביאים בשר וחלב. האנשים באו עם בקבוקים ריקים בשקיות, מעילים עבים וקמטים של עייפות על הפנים. עמדו אחד אחרי השני, בלי דחיפות, כאילו נולדו בדיוק בשביל לעמוד בתור.
מרווה עמר עמדה שישית. הייתה בת 38, ותפרה במפעל בגדי עבודה בנתניה. את השעון כיוונה לארבע וחצי לפנות בוקר, שתתה קפה חזק בעלטה ויצאה מהבניין בשקט, בלי להעיר את בעלה, שנשאר במיטה, מקווה שאולי הבוקר יהיה להם מה לשים על השולחן.
מייד התור הלך ותפח. כתבו שמות על פתקי נייר. מישהו שמר על המספרים, מישהו אחר הלך הביתה לחצי שעה וחזר. הועברו כוסות תה חם מתוך תרמוס, בדיחות קצרות נזרקו באוויר, כאלה של תקווה שותקת, אף אחד לא העז ממש להתלונן בקול רם זה לא הועיל.
ופתאום, באמצע התור, מרווה ראתה אותה. היא עמדה צמודה לקיר הקר של הבניין, נמוכה ודקיקה, מטפחת פשוטה קשורה תחת הסנטר, המעיל שלה ישן מדי ודק מדי. ידה רועדת, השקית כבדה עליה.
הייתה זו דודה ציפורה. מרווה זיהתה אותה מייד גרה שתי כניסות לידם. התאלמנה פתאום לפני חודשיים, ומאז כמעט לא רואים אותה ברחוב. עכשיו עמדה שם, לבד, שקטה, מבט נעוץ ברצפה.
דודה ציפורה! קראה מרווה בקול. המבוגרת הרימה את הראש לאט ובקושי, כאילו לא ציפתה לשמוע קול מוכר. כשראתה את מרווה, התעורר בקצות שפתיה חיוך רפה.
מרווה הביטה במקום שלה בתור מקום שישי. ואז הסתכלה שוב על דודה ציפורה.
בואי, תבואי קדימה. עשי טובה, בואי תעמדי במקומי קר מידי לעמוד שם מאחורה.
דודה ציפורה רצתה למחות אבל מרווה כבר זזה הצידה. האנשים בסביבה קלטו את המחווה בלי מילים. מישהי מלמלה תני לה, ילדתי. דודה ציפורה התקדמה, מרווה הלכה אחורה בתור.
עברו עוד ארבעים דקות כפשוטן של נצח. התור זז לאט. כשפתחו לבסוף את המכולת ונכנסה הרוח הקרירה שבישרה את קבלת הטובין, הודיעו בפשטות: החלב והביצים יספיקו רק לשנים-עשר הראשונים.
מרווה חשבה במהרה, והבינה מיד שהיום תלך הביתה בידיים ריקות. למרות הכול, שמחה לפחות בשביל דודה ציפורה, שנשארה בפסגת התור, בזכות ויתורה.
לאן את הולכת? תחזרי לכאן! המקום שייך לך. אני אישה זקנה, לא צריך לי הרבה. את לא יכולה ללכת בלי כלום, קראה אליה ציפורה.
אין צורך, דודה ציפורה. שמרתי לך את המקום מכל הלב. אני אסתדר עד שיהיה שוב משהו, ענתה מרווה בחיוך קל.
בואי, בואי למקומי. אין לי צורך בחצי דבר.
האנשים שהתורם טרם הגיע הביטו בהן בדממה של הערכה. זה לא היה קל לעשות מעשה טוב כשהבטן ריקה ולא ראו מראות כאלה לעיתים תכופות.
מרווה התקרבה אליה, מופתעת מהעקשנות הטובה. היא אחזה בזרועה של דודה ציפורה ואמרה:
אל תלכי הביתה. נשאר, נעמוד שתינו יחד ונחלק כל מה שנקבל. רק אל תעזבי בידיים ריקות.
דודה ציפורה הנהנה רק בראש. הן התקרבו זו לזו, יותר כדי להתחמם מהקור התל אביבי שבין הבתים. זרועותיהן שלובות, שתי דמויות קטנות ומכונסות, עומדות במרחק נגיעה מהבוקר החדש.
כשהגיעו לתוך החנות, נותרה עוד מנת מזון אחת חלב, כמה ביצים וחתיכת בשר קטנה. מרווה אמרה מיד: נחלק.
המוכרת הביטה בשתיהן. ראתה את הידיים האדומות, את הדרך שבה דודה ציפורה נשענת בעדינות על מרווה, איך לא ממהרות, כאילו חשובות יותר ההתחשבות והחמלה מביצים או לחם. שקט השתרר בין הלחישות.
המוכרת הניחה את הכלים מידיה, משכה בעדינות את התריס הקטן על הדלפק, והוציאה בקבוק חלב אחרון שהוסתר למקרה חירום. בשקט שמה אותו בשקית של דודה ציפורה.
אחר כך חילקה את הבשר לשניים ושמה חתיכה בכל שקית, קשרה בקשר הדוק.
ככה זה הכי נכון, אמרה בשקט, שיהיה לשתיכן.
מרווה רצתה לומר תודה, לא הצליחה. ציפורה השפילה מבטה ולחשה: השם ייתן לך בריאות, מילותיה נעלמו ברעש.
המוכרת סימנה ביד: לכו הביתה, עמדתן מספיק בקור.
הן יצאו יחד בלי להסתכל לאחור. שלג עדין נפל על פלורנטין. שאר האנשים לא אמרו כלום. רק זכרו.
הסיפור הזה לא נודע לרבים. הוא נשאר אצל אלו שעמדו שם, בוקר של חורף במכולת קטנה. הסיפור הגיע בדיוק למקום שצריך ללב של אלה שראו בו עדות לכך שהם לא לבד, גם אם לא אמרו זאת בקול.
בחלוף הזמן, אנשים דיברו עליו בשקט: שמעת מה קרה פעם בתור? כך התחילו הסיפורים. אף אחד מהם לא הציג אותו כמעשה גדול. רק זיכרון של רגע.
כי באותם שנים התורים לא היו רק בשביל אוכל הם היו על אנשים. איך זיהו אחד את השני לפי המבט, איך שמרו מקום בשביל שכן מבוגר או חולה, איך מתוך המעט שנשאר בכל זאת התחלקו. משהו קטן ועוד קצת תקווה.
הסיפור של מרווה ודודה ציפורה הוא רק אחד מני רבים. קרו מעשים דומים מול עשרות מכולות, בקרים קפואים בתל אביב, חיפה וירושלים. לא תמיד הם נגמרו טוב. אבל היו מספיק שייזכרו.
כי לפעמים, בלב הַחסֵר, האנושיות לא נגמרה לעולם.
אם הסיפור הזה הזכיר לך משהו, כתוב לנו בתגובות. יש סיפורים שלא דורשים דבר מלבד להמשיך ולהישמע.
