תקשיבי, אני מוכרחה לספר לך מה היה אצלנו לפני חנוכה סיפור שעד עכשיו בא לי לצחוק ולבכות יחד מרוב עצבים. יונתן, בעלי, העלה רעיון הזוי: שנזמין את ההורים שלו אלינו לכל החג מה-24 עד ה-2 בינואר ושהם ישנו אצלנו בחדר שינה, בזמן שאנחנו… על הרצפה בסלון.
“נו, תביני, אבא שלי עם בעיות גב, הוא לא יכול על הספה, ואמא שלי רגישה צריכה חושך ושקט, ובסלון יש אור מהרחוב. נו, מה, שבוע אחד, אז נוותר, מה קרה?” הוא פונה אליי בערב בזמן שאני בדיוק מוזגת מרק. אני תקועה רגע במקום, מנסה לעכל, בזמן שהמרק חוזר לסיר שאני כבר שכחתי שזה ביד שלי. יונתן יושב עם הראש למטה, משחק באצבעות על מפה ישנה.
חוזרת אליו: “רגע, שנייה. אתה אומר שהם באים מה-24 עד ה-2. זה דובר. אבל עכשיו אתה מציע לתת להם את החדר שלנו, עם המיטה האורתופדית, זאת שבחרנו חודשיים ושילמנו עליה המון כדי שאנחנו נישן על הרצפה?”
“כן, מה, זה הורים שלי. כבוד, חם-לב, לא נשים את אבא על הספה עם הקפיצים בחוץ.”
“אני יודעת ששמה אי אפשר לישון, בגלל זה אנחנו ישנים בחדר”, עניתי בשקט. “אבל נראה ששכחת שגם לי יש גב. זוכר את ההרנייה שלי אחרי התאונה? ולי, בניגוד להורים שלך, יש חזרה לעבודה אחרי החג, והדו”ח השנתי להגיש.”
יונתן ישר נאנח ונראה עצבני: “אל תתחילי עכשיו, בבקשה. כבר מצאתי פתרון הבאתי מיעקב מזרון מתנפח זוגי! גבוה, כמו מיטה. נפרוס בסלון, יהיה אחלה. רומנטי, כמו בטיול אוהלים של פעם.”
“רומנטי? על הרצפה? בגיל כמעט ארבעים? זה כבר לא צחוק. זה הבית שלי, והמיטה זה המקום היחיד שאני נחה בו. ואם אמא שלך קמה ב-6 ומתחילה לעשות רעש במטבח-סלון הזה?”
“אני אבקש ממנה להיות בשקט…” הוא מנסה להרגיע, אבל אין לי סבלנות. הוא כבר הבטיח לאמא שלו “שלא תדאגי, כל יהיה נוח, תישני כמו מלכה!” ואותי לא שאל בכלל.
ואז, הוויכוח כבר נגמר בצעקות. הלכתי לאמבטיה, פתחתי מים וחיכיתי שם עד שעבר הזעם. האמת? אוהבת אותו, הבית שלנו משכנתא אמנם, אבל שלי. והביקורים של דניאלה ואהרון, ההורים שלו, זה תמיד מבחן עצבים. דניאלה קולנית, יש לה דעה נחרצת על הכול. אהרון יותר שקט, אבל קפדן, והכול חייב להיות בדרך שלו.
כבר הבנתי שהקרב אבוד. אם אסרב, אהיה “הכלה הרעה” בעיני כולם. התחלתי לפנות את הארון הבגדים שלי חזרו לחדר הכניסה. הקרמים יקרים שלי נכנסו עמוק למגירה בטח שדניאלה תנסה, ואז תעביר ביקורת בקול.
“נו, תראי, הכול נכנס!” יונתן משוויץ, מנפח את המזרון הכחול הזה שנראה לי כמו מפלצת גומי בסלון. הוא מריח חריף של פלסטיק.
“באמת? ומה עם המצעים? זה יגלוש, והרצפה קפואה.” “נפרוס שמיכת צמר מתחת!”
ואז, בתשע בבוקר, צלצול בדלת. דניאלה, עם כובע צמר אדום, משתלטת על הכניסה: “או, איזה מסע! הרכבת פיגרה, הכרטיסנית חוצפנית, קפה אדיר לא קיבלנו. יוכבד, למה את כל-כך חיוורת? לא ישנה טוב? והנה, אהרון, תיזהר יש בצלוחית סלטים!”
אהרון סוחב מזוודות ענק, רץ לחפש נעלי בית. “תיכנסו, תורידו מעילים, יש כבר ארוחת בוקר…” אני מגישה, למרות שכל הלילה ישבתי על הדו”ח.
דניאלה ישר בודקת את החדר שלנו: “נחמד, נקי, רק הווילון מדכא, הייתי מחליפה למשהו שמח יותר. והינה, המזרון, טוב לא? אהרון, תנסה לשכב, תבדוק אם הגב שלך שורד.”
היא מסתובבת, אני נושכת שפתיים בשקט. “ממך ריח של בריאות”, היא אומרת, “רק הכריות האלו עגולות, אין לכם נוצות?”
“יש רק אורתופדיות”, אני מסבירה.
“נו טוב, כל החיים ישנים על נוצות…” היא מסכמת.
וככה עבר היום הכנות, חיתוך סלטים, שיחות אינסופיות על פוליטיקה ושכנים. כל פעם שישבתי עם קפה, ישר: “יוכבד, החליפי מגבת במטבח”; “הבאת לחם שחור? אהרון לא אוכל לבן”.
בלילה סיוט. כל תנועה, מרגישים כאילו קפצת על טרמפולינה. המזרון הזה רועש, המצעים בורחים, קפוא על הרצפה. ואני ערה, עם כאב בגב, מסתכלת על האורות מבחוץ ומקשיבה לנחירות של יונתן.
בשלוש בלילה דלת חדר שלנו נפתחת, אהרון הולך לשירותים, אחרי חצי שעה דניאלה מחפשת מים. אין דלת לארכית בין הסלון למטבח, וכל פעם נדלק אור במסדרון ישר בפרצוף שלי.
בין ערב ליום האחרון של חנוכה, אני קמה מרגישה כאילו דפקו אותי במקל. דניאלה יוצאת מסופקת מחדר שינה, לובשת את החלוק שאני קניתי לה שנה שעברה: “איזה טוב ישנתי! שקט, תענוג. אבל המזרון טיפה קשיח מדי אהרון התלונן, תמצאי בפעם הבאה משהו רך!”
אני שותקת, טוחנת קפה, ומרגישה דמעות בגרון.
“מה קרה לכם? אתם נראים מעוכים…” שואלת דניאלה. “יונתן, יש לך שקיות מתחת לעיניים, לא נוח לכם?”
“רגיל, אמא, נתרגל…” עונה יונתן, מתמתח.
“אתם צעירים, תישן על מסמרים, לא תרגיש…” היא צוחקת. “יוכבד, מה זה, את שמה מלפפונים חמוצים בסלט? שמי טריים, הרבה יותר עדין! והמיונז שלך מאוד שמן…”
פשוט נמאס לי. עניתי לה: “דניאלה, אני מכינה כמו שהמשפחה שלי אוהבת. אם את רוצה עם מלפפונים טריים תחתכי בעצמך, יש במקרר.”
שקט משתרר. דניאלה נעלבת: “רק רציתי לעזור, ככה מתייחסים אלי? אהרון, אתה שומע? אי אפשר לדבר כבר אצל הבן שלך!”
“יוכבד, נו, תירגעי…” יונתן מתחיל, אבל אני אומרת לו “אני הולכת להתקלח.”
באמבטיה חיכתה לי הפתעה: השמפו שלי דחוף למדף מאחור, כל הקרמים שלי זזו, ויש שם שערה על הספוג שלי. ואז, פתחתי את הארונית ומצאתי את הקרם היוקרתי שלי, שלקח לי שבועות להתלבט עליו פתוח, רבע ממנו חסר.
חוזרת החוצה עם הקרם ביד: “דניאלה, לקחת את הקרם שלי?”
“כן, למה? לאהרון נסדקו הרגליים, היו יבשות מהדרך, לקחתי לך קרם, היה שם המון, סתם לקחתי איזה שהוא… נחמד, עשיר, נמרח טוב!”
“לרגליים? מרחת בעקבים קרם שעולה אלפיים שקל?”
“מה? אלפיים על קרם? יונתן, אתה שומע לאן אשתך מבזבזת? ואנחנו מוסיפים לכם לגרביים?!”
“זה הכסף שלי”, עניתי בקור. “אני עבדתי עליו. וזה היה הקרם האישי שלי.”
“אויש, הנה זה מתחיל… מה את עושה עניין, הילדה. הרגליים של אביך פחות חשובות מהקרם שלך? אגואיסטית, תמיד אמרתי.”
יונתן מגמגם: “יוכבד, היא לא ידעה כמה זה עולה נחזיר לך, נקנה חדש…”
ופתאום זה באמת נשבר לי. כל העצבים על ההתחשבות האין-סופית התפוצצו בי, כמו שהמזרון הזה בטח יתפוצץ אם תדקור אותו סיכה.
אמרתי לו: “אתה צודק, זה חג ולא בא לי להרוס את החג בצעקות.”
לקחתי את הסוודר, יצאתי. בחוץ היה קר, אבל פתאום היה לי שקט בראש. פתחתי את האפליקציה של המלונות ראיתי שיש סוויטה פנויה לאותו ערב, המלון בסיטי, עם ג’קוזי וארוחת בוקר. מחירים מטורפים, אבל זה כבר לא עניין אותי.
הזמנתי. שילמתי. יצאתי מהבית עשר דקות אחרי, שלקחתי כמה בגדים, תיק קטן.
הם מסתכלים עליי: “יוכבד, מה את עושה?”
“אני נוסעת למלון.”
“מה פתאום, לאן? ומה עם החג?” יונתן בהלם.
“אתם המשפחה, תיהנו לכם מהחדר, מהנוחות. אני הולכת לישון על מיטה אמיתית, עם סבון שלי שאף אחד לא מזיז, ולהרגיש רגע שאני בבית. אחזור שלישי בבוקר, או אפילו אחרי שתסעו עוד לא החלטתי.”
דניאלה מחמיצה פנים: “לאן את הולכת באמצע הלילה?”
“אני יוצאת קצת לנוח, אל דאגה. סלטים במקרר, עוף בתנור כשתרצו, תלחצו על כפתור. שיהיה חג שמח!”
שמתי מעיל, יצאתי. שומעת אותם מתווכחים מאחורי הדלת, אבל זה כבר לא נוגע לי.
הגעתי למלון שקט, ריח של אורנים וסבון טוב. החדר מדהים, מיטה ענקית, הכל צח ונקי, ואף אחד לא מפריע. הזמנתי שמפניה, הזמנתי פירות לחדר.
הטלפון מתפוצץ מהודעות יונתן, חמותי, אפילו אהרון שלח: “יוכבד, לא לעניין, תחזרי.” כיביתי נייד.
חגגתי את השנה האזרחית לבד, בסטייל שלא תיארתי שאפשרי שקט, ספא, שינה מושלמת. בבוקר קמתי, הגב לא כאב, הלכתי למסאג’, שחיתי בבריכה. רק בערב, הדלקתי את הטלפון עשר שיחות שלא נענו, ועוד הודעה ארוכה מיונתן:
“יוכבד, סליחה. אני מטומטם. המזרון התפוצץ באמצע הלילה, ישנתי על הרצפה. אמא כועסת עליי, אבא בטלן. העוף נשרף כי אף אחד לא יודע להפעיל את התנור. עכשיו אני מבין כמה קשה היה לך. בבקשה תחזרי, אני אשנה הכול.”
חייכתי. לא עכשיו, חמוד שלי, תלמד לקח.
חזרתי בדיוק בשלישי, כמו שתכננתי. הבית הרוס בלאגן, נעליים, כלים מלוכלכים. יונתן מיואש, יושב על מזרון מת להתפוצץ, לא מגולח. ראתה אותי, דניאלה שותקת, מבט מוזר.
“נהנית?” היא מתחילה, אבל אני מסכמת: “שלום, חג שמח לכולם!”
“יוכבד, נדברנו,” יונתן ניגש: “נעביר עכשיו את ההורים לסלון. תיקנתי כבר את הספה, שמתי דיקט, הכול מסודר. את חוזרת למיטה שלך.”
הייתי המומה. גם דניאלה לא אמרה כלום. אהרון אפילו הודיע: “כנראה ניסע כבר ביום חמישי, יש לנו הזמנות אחרות.”
באותו ערב חזרנו למיטה שלנו. יונתן שאל בשקט: “באמת בזבזת כל-כך הרבה על בית מלון?”
“כן, ולא אכפת לי. מגיע לי.”
“אני אחזיר לך מהמשכורת.”
“לא צריך. תראה בזה קורס למיומנויות חיים בשבילך.”
יונתן לוחש: “אני לא אבקש ממך לישון יותר על הרצפה. מבטיח. וגם אקנה לך את הקרם החדש, באלף שקלים.”
“תזכור,” צחקתי בלחש, “ותיזהר המזרון הזה, תזרוק מחר.”
“כבר פירקתי אותו,” הוא הודה, מחוויר.
צחקתי, ממש, הנה, חזרתי לעצמי. ככה החג נגמר עם ספייס, אוויר וחזרה לשפיות. מצאתי שוב את השליטה בבית שלי וזה שווה כל שקל בעולם.
אם עברת משהו דומה, תני בלייק או כתבי לי אני רוצה לשמוע איך את היית מגיבה!
