אמא שלי נפטרה כשהייתי רק בת שמונה. אבא שקע בשתייה, ולפעמים לא היה לנו מה לאכול בבית. הייתי מבקשת אוכל בבית הספר, הלימודים שלי הידרדרו, וגם הביגוד שלי לא היה במצב טוב וזה לאט לאט משך את תשומת לב המורות והיועצות.
עובדות סוציאליות ביקרו כמה פעמים אצלנו בבית, ולאבא הוצבו תנאים ברורים אם לא יעמוד בהם, ייקחו ממנו את המשמורת עליי. ב”ה, אבא התפכח, הפסיק לשתות, ומאז כל ביקורת עברה ללא בעיות.
כעבור זמן מה סיפר לי אבא שהוא רוצה שאפגוש אישה שמוצאת חן בעיניו. נסענו לביתה של דודה מרים. בתחילה הסתייגתי, כי הזכרונות מאמא שלי היו טריים, ולא ממש קיבלתי את הרעיון שאבא מתחיל קשר חדש.
אבל ברגע שהתחלנו לשוחח, הרגשתי את החום שבלב שלה. התחברתי לבן שלה, שהיה גדול ממני בשנה, והתחלנו ללכת יחד לאימוני אתלטיקה. אבא היה מאושר מהקשר, וכעבור חודש עברנו לגור אצל דודה מרים, ואת הדירה שלנו השכרנו כדי לקבל הכנסה נוספת.
אבל אבא לא הספיק להינשא לדודה מרים הוא נהרג מפגיעת רכב שנוהל על־ידי נהג שיכור. פורמלית, לא הייתי בת משפחה של דודה מרים, ולכן נאלצתי לעבור לפנימיית ילדים של מחלקת הרווחה. כשהתפצלנו היא הבטיחה לי ברגע שתוכל, תיקח אותי חזרה אליה.
ואכן, אחרי חודשיים, חזרתי הביתה, אליה ואל הבן שלה. אלו היו חודשיים שהספיקו לי כדי להבין מה זו קשיחות של מוסד. הייתי מלאת תודה לדודה מרים על שלא ויתרה עליי, שהייתה עבורי ממש אם שנייה. היא אישה מדהימה, והבן שלה הוא אח שלי לכל דבר.
היום שנינו כבר בוגרים, עם משפחות משלנו, אבל אמא מרים כך קוראים לה כולם נותרה הכי קרובה לשנינו. גיסה פעמיים, ועדיין לא רבנו איתה לעולם, ומעולם לא קראה לעצמה “חמות”. גם בעלי וגם אשתו של אחי קוראים לה “אמא מרים”, על טוב ליבה והסבלנות שלה. ובכל פעם שהיא שומעת שמישהו קורא לה כך, העיניים שלה מתמלאות באושר אמיתי.







