תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה עובר על אילנה כל הסיפור הזה פשוט לא יוצא לי מהראש. תארי לך: אילנה התאלמנה ממש מזמן, ובמשך שנים גידלה לבד את שתי הבנות שלה, מיכל ונעמה. היא אף פעם לא התבכיינה או התלוננה, רק עבדה בלי סוף לפעמים בשתי עבודות כדי שהבנות שלה יילכו לאוניברסיטה כמו שצריך.
ואז יום אחד מיכל, הגדולה, מביאה הביתה את החבר שלה, אומרת שהוא עומד להיות בעלה, רק שאין לו איפה לגור. לא עבר הרבה זמן, והם כבר עם תינוק קטן, אז אילנה נתנה להם את החדר המרכזי, והיא עברה לגור עם נעמה בחדר השני.
בהתחלה אילנה חשבה שזה זמני שמיכל ובעלה ימצאו דירה משלהם, וישאירו לה קצת שקט, אבל זה פשוט לא קרה. למה להם למהר, אם יש דירה בתל אביב, מקרר מלא וכלים תמיד נקיים? ברור שגם כל הארוחות על אילנה.
ומה את חושבת? לא תודה, לא מילה. להפך כל היום ריבים. נעמה, הקטנה, מתלוננת שהיא לא מוכנה לשטוף אחריהם את השירותים. מיכל טוענת שאין לה זמן כי התינוק בוכה, והחתן הזה? כל היום מול המחשב, ומכריז שהוא לא נוגע בפח הזבל או בכלים כי “זה לא גברי”.
המצב נהיה כל כך מתוח, שאילנה לפעמים לא רצתה בכלל לחזור הביתה בסוף היום. כשהעזה לרמוז למיכל שיכול להיות שכדאי להם לחשוב על דירה משלהם בירקון או משהו, ענו לה בסגנון: “אנחנו חוסכים למשכנתא, מאיפה נביא כסף עכשיו?” וככה נשארו.
ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, נעמה פתאום מביאה חבר, גם הוא לא מהעיר אומרת: “אמא, הוא יעבור לגור איתנו”. אילנה רק חשבה על עצמה, “נו באמת, שיגור במטבח?”. אבל נעמה ישר באה מוכנה, אומרת באדישות שהמטבח באמת קטן, אבל אם אמא תעבור לשם לה יהיה סוף סוף חדר לבד.
פה אילנה נשברה. היא הרגישה שאף אחד לא סופר אותה, שבכל רגע יזרקו אותה לבית אבות בלי למצמץ אם זה יתאים להם. היא אמרה לכולן: “יש לכן שבועיים לארוז ולמצוא לאן לעבור”. הבנות נעלבו, נשבעו שלא יתנו לה לראות את הנכדים ואיימו שתסיים בודדה בזקנתה. אבל אילנה לא התקפלה, היא החליטה: אם זה מה שיש לפחות שתהיה לה קצת שלווה. הגיע הזמן שהן יעמדו על הרגליים.
ועכשיו, את מאמינה? מתקרב לה יום ההולדת החמישים, והיא לא בטוחה אם מישהו בכלל יתקשר לברך. תגידי את אילנה עשתה נכון? היית מעזה לעשות דבר כזה לבנות שלך?
