תקשיבי, חייבת לשתף אותך בסיפור שקרה לי לא מזמן, ככה בקטע פתוח ומצחיק-עצוב כזה.
לפני שבוע ביקרתי עם הבן שלי אצל חמותי בדירה שלה ברמת גן. בדיוק באותו יום באה אליה חברת ילדות שלה, תלמה קוראים לה. את יודעת איך זה, דודות כאלה שמכירות מאז שהיו בגן פרחים בתל אביב של פעם. תלמה ישר התחברה לבן שלי, שיחקה איתו, קנתה לו בייגלה, כל היום הייתה סביבו.
באיזשהו שלב תלמה הסתכלה עליי, ואז על חמותי, וזרקה כזה באנחה: “איזה פספוס שאין לי נכדים…” וראיתי שהיא באמת מתכוונת לזה.
עכשיו, תלמה ילדה את הבן שלה, עומרי, די מאוחרהייתה כבר בשנות השלושים המאוחרות שלה. תקשיבי, היא ממש העריצה אותו, עומרי היה החיים שלה. מאז שבעלה, דני, נפטר כשהעומרי היה ילד קטן, היא תכלס גידלה אותו לבד, עם שתי עבודות והרבה לב.
כשהעומרי הגיע לגיל 35, תלמה כבר לא התאפקה ושאלה אותו בעדינות: “נו, מתי תביא לי נכדים?” את לא מבינההוא הסתכל עליה ברוגע ואמר: “אף פעם”.
הוא טען שזו לגמרי האחריות שלה, שהיא פשוט חינכה אותו ככה, גרמה לו להיות, איך נקרא לזה, טיפה ילדון.
עומרי אמר לה, “אני רגיל לחיים פשוטים, ושום ילדה לא תסתפק להיות עבורי עוד אמא שנייה.” הוא הדגיש שדווקא טוב לו ככה, ואין לו רצון או כוונה להשתנות בשביל אף אחת.
ואז הוא הוסיף: “האמת, חוץ ממך אני לא צריך אף אחד.”
תלמה אחר כך סיפרה לי, עיניים נוצצות מעצב: “פספסתי את הכי חשובלא לימדתי אותו להיות גבר!”
תגידי, את גם חושבת שאהבה של אמא יכולה לא רק להגן על הילד, אלא גם לעצור אותו מלהפוך לעצמאי באמת?
מחכה לשמוע מה את אומרת על זה!
