אורית חגה שלושים והבינה פתאום שהחיים שלה הפכו למפסקה ארוכה.
בצהרי היום היא יושבת במשרד של חברת הIT הקטנה שברחוב בןיהודה, מתקנת טקסטים באתר, משפרת פיסקאות של אחרים ומחפשת כותרות קצירות לכפתורים. בערב היא חוזרת לדירתה הקטנה בקומה השבעהעשר של בניין ישן בתל אביב, שממנה נראית רק קיר אפור של הבניין שלצד ושביל של שמיים צרים. בן זוגה, איתן, מתכנת באותו משרד, אך הקשר ביניהם נתקע לפני שנה בין רק נפגשים למשהו יותר מוגדר.
הם נפגשים שנישלושה פעמים בשבוע; לפעמים איתן נשאר אצל אורית, לפעמים היא מגיעה לדירתו דירה סגולה עם קירות לבנים וטלוויזיה ענקית שמכסה חצי קיר. השיחות מתמקדות בפרויקטים, סדרות טלוויזיה ובאיפה קונים מצרכים זולים יותר. כשמתעוררת שיחה על העתיד, איתן משחרר בדיחה או אומר שהזמן הוא עדיין לא לחוץ.
אורית מהנהנת בראש, אבל בפנים משהו מתכווץ. היא לא יודעת בדיוק מה היא רוצה. מצד אחד היא חוששת מנישואין וילדים, מפחדת מההקרבה והוויתור. מצד שני, האיודאות המתמשכת מתישה אותה.
ב־אפריל, אםהיא, מירה, מתקשרת ומבשרת שהגיע הזמן לארכב דברים ישנים של סבתה. הדירה של סבתא עומדת להימכר, חלק מהרהיטים והכלים יימכרו. סבתה הלכה לעולמה בסתיו, ומאז אף אחד לא ניגע בארון ובמדף שלה.
את הכי מדויקת אצלנו, אמרה מירה. אני עובדת עד הערב, דנה תבוא לעזור, אבל היא לא חזקה לשאת קרטונים. תבואי, תבדקי מה אפשר לזרוק.
אורית מסכימה בלי הרבה התלהבות. היא אוהבת את סבתה, אבל לאחרונה סבתא חיה בעולמה, מבולבלת בשמות ושוכחת מי ביקר אתמול. הזיכרונות איתה מתלכדים עם ריח ריבת חלב ושבילי העיתונים הישנים.
בשבת בבוקר אורית נוסעת לדירת סבתה. הבית נמצא בשכונה של פתח תקווה, בניין תים משתיים, והלובי ריח של אבק והיסטוריה. הדלת נפתחת בחריקה מוכרת. בפנים הכל נשאר כמו בסתיו: שטיח עם פסים שחוקים, ספה אפורה מכוסה בשמיכת פשתן, ארונות עם דלתות זכוכית.
דנה כבר שם בחולצה כחולה כהה, עומדת במרכז החדר עם מטאטא, מנחה היכן להניח ספרים וכלים.
אל תזרקי את אלבומי התמונות, אמרה מייד. הם קריטיים לאמא.
אורית מנענעת בראשה ולוקחת מדף תחתון של הארגז, שבו מצאה קופסאות ישנות. אבק מגרה, והזכוכית רועדת כשמשטחת חבילות מכתבי נייר ישן.
בין ניירות וברכות מצאה מסגרת עץ קטנה עם תמונה. הזכוכית מעט מבהיבה, אבל הפנים ברורים: סבתה, כשבילה שלושים, עומדת בפארק, שערה אסוף, לבושה שמלה פסטלית עם דוגמה קטנה. לצידה גבר בחולצה צבאית, בלי קפר, שערו קצר וכהה. הוא מביט בעד האמצע, והיא מביטה בו. במבט שלה יש משהו שלא ראתה בתמונות אחרות.
היא הופכת את המסגרת כתוב במעט נייר: חנה וקולן, 1947. מתחת שורת אותיות לא קריאות, כאילו מישהו רצה להוסיף משהו ואז נוותר.
דנה, מי הם? שואלת אורית, מראה לה את המסגרת.
דנה מביטה, נרגשת לרגע, ואז מחזיקה.
אוֹ, זה ישן מדי, אומרת בחיפזון. תשים עם השאר.
אבל סבתא וקולן. שמעתי עליו אף פעם.
היא צוללה עם הרבה אנשים, משיבה דנה. נסיים את זה אחר כך. תסתכלי על האלבומים למטה, לא תבלבלי עם מגזינים.
הקול של דנה היה ממהר. אורית מרגישה סקרנות מתעוררת. היא מביטה שוב בפנים של האיש, לא מזהה אף תכונה. אבל מבט סבתה אליו משאיר אותה מרותמת.
השאר של היום הן מאתגרות עם דנה, עד שעת ערב אורית מביאה קופסה של תמונות ומכתבים הביתה, אומרת שהיא תסדר את הכל במגירות. דנה מזיזה את ידיה.
תעשי מה שאת רוצה. לי כבר אין צורך בזה.
בערב, אחרי שחזרה לדירה, היא מניחה את הקופסה על השולחן ומביטה בה. איתן שלח הודעה שלא יוכל להגיע, יש לו דדליין דחוף. היא משיבה בסדר ומשחררת צלילים.
הדירה מתמלאת ברעש נייר כשאורית מתחילה לדרור תמונות. סבתה בתור נערה, בת חולצה בית ספרית. אמא כולה עם כובע קשמיר. שולחן קיץ עם אנשים זרים. התמונה של הגבר בחולצה צבאית עומדת בצד, משענת על מסגרת הקיר.
אורית תופסת את עצמה מביטה בתמונה יותר מדיי. לבסוף היא מניחה את המסגרת על השולחן וקוראת בקול רם: חנה וקולן, 1947.
המשפחה תמיד אמרה שסבתה חנה נישאה לדוד ויקטור בסוף הארבעים. על המלחמה סיפרו בקצרה, רק משפטים כלליים. הדוד נפטר כשהאמא הייתה בת חמש. מעולם לא שמעתי על גבר אחר בחייה של סבתא.
היא מצילמת את המסגרת בטלפון, מציגה אותה לאמא, ומסדרת אותה בצד. הלילה מתהלך ללא שינה, שאלות מסתוריות מתפתלות במוח.
בבוקר הבא היא מגיעה לבקר את מירה, שגרה קרוב למטרו, בדירת שני חדרים עם מרפסת מלאה בעציצים.
סיימת?, שואלת מירה, מציבה כוס תה ועוגייה. דנה לא הצעינה?
הצעקה, אבל ברצינות, משיבה אורית, ומשיגה את המסגרת. אמא, יודע מי זה?
מירה לוקחת את המסגרת, מרכינה עיניים. פניו משתנים לרגע, ואז חוזרות למצב הרגיל.
זה סבתא שלך. איך את לא מכירה?
והגבר?
איזה גבר?, מתייחסת מירה, מסתכלת על הרקע. אהה, זה. לא זוכרת. כנראה מישהו מהחברים. אז כולם מצטלמים.
כתוב כאן: חנה וקולן. אף פעם לא סיפרת על קולן. הוא במדים, 1947. אולי חייל?
מירה מניחה את המסגרת על השולחן ומחזיקה בכוס.
זה… כל כך הרבה סודות. האמא שלי הייתה צעירה, הייתה לה חברות. מה כאן לזכור?
זה היה קושי. קיבלתי עליו כמה מכתבים, אבל אחרי זה הוא נעלם. אולי נלקח. לא ידוע.
החלה לחכות לו?
לא ממש. אחרי שנה או שתיים, אנשים אמרו לה לא לנדוד, אם תמשיך, יגיעו אליה. היא כבר הייתה על קצה. האבא שלנו מת על החזית. אז חנה נאלצה להתחתן עם ויקטור, שגר על פקוד. הוא היה טוב, בלי שתייה, לא רשע, אבל לא אהב חנה כמו קולן. הם חיו כאילו הם מתאימים, אבל בלי האש.
מירה מזמזמת, האם האמא שלך ידעה?
מקרה בא לבדה, מצאה מכתבים כשהייתה נערה. חנה נגעה על זה, קראה עזבני, זהו קולות ישנים. אבל הילדה לא הייתה טיפשה. הבינה שיש לה הורים עם חיים אחרים, אהבה אחרת. אהבה שנגמרה שלא באפשרותה.
אורית מרגישה קצה של גרון מתכווץ. היא מחרישה על הסבתא, על האם, ועל הגבר הלא מוכר במדים.
למה אמא מגיבה כל כך חזק?, שואלת היא. זה עבר כל כך הרבה שנים.
כי היא חיה כל חייה עם תחושה שהאב שלה לא היה אותו אדם שאמא אהבה הכי הרבה, אומרת מישה של מירה. זה כאב לילד. זה מדליק את הזיכרון שדבר מה משאיר פצע באין־צפייה. ולכן היא תופסת את הנכון, ה׳ביטחון, ולא רוצה לזכור את קולן. זה כמו סכין.
אורית נזכרת באומרות האמא: המשפחה היא מעל לכל, אל תמצאי תשוקות מיותרות, תחיי בשלווה. הפראזות נראות פתאום אחרת.
אמא, היא חשה חרטה?, שואלת היא.
מי יודע. אולי היא חשה, אולי לא. אבל היא חיה עם ההחלטות שלה, עם הפחדים שלה. והקולן היה רק צל על הקיר שמחייך.
הן יושבות רכות, השעון בטיח מצפצף. מישה של מירה אומרת, לא תכעסי על אמא. היא באה מנקודת מבט שלה. אבל לא להתעלם מהעבר זה גם לא נכון. אולי את למדת משהו, וזה טוב.
בדרך חזרה הביתה אורית הולכת ברגל, לא נוחתת במטרו. היא משקפת את סיפור מישה, של סבתא עם מכתב בידה, של אמא בגיל חציעשר שמצאה מכתבים, של גבר במדים שנעלם במזימת השנים.
היא מרגישה שכל אחד מהם חיי את האמת שלו, ובכל אחד יש פחד. סבתא בחרה בטיחות עבור הילדים, אמא בחרה בהנכון כדי לא לחזור על כאב סבתה. והיא בעצמה מה היא רוצה?
בערב, איתן מתקשר בחיוך, איך ההריסות של הארכיון? מצאת אוצרות?
מצאתי היסטוריה, משיבה היא. לא מצחיקה במיוחד.
הוא משיב בחיוך, לא הייתי מקפיץ את עצמי למעבר. כבר לא ניתן לשנות מה שהיה.
אורית אומרת, זה לא עניין שינוי, אלא הבנה למה אמא היא כזאת, ולמה אני כזאת. הוא צוחק, חי החיים, אל תדאגי מדי. הוא מתרחק קצת, כאילו מריח מריח של ריח של מרק.
אורית מזמינה אותו לפגישה מחר, רק לשיחה. הוא משיב, נשמע מודאג. היא מוסיפה, פשוט לשוחח. הוא צוחק, תראה, קלאסיקה.
בלילה היא מתהפכת במיטה, מחשבות על סבתא חנה וקולן לא עוזבות את הראש. היא מרגישה שהפסקה שהייתה לה כל כך הרבה זמן מתחילה להיעלם לאטלאט, ולא להפוך לסיפור שלם, אלא לתנועה חדשה שהיא מוכנה להצטרף אליה.
כאשר היא חוזרת הביתה, בחושך הדירה מלאה בשקט. על השולחן, במקום שבו הייתה המסגרת, יש חלל ריק. היא לוקחת אותה מהתיק, מחזיקה כמה רגעים, ואז הולכת למדף.
במדף העליון יש תמונות משפחתיות: אמא עם אבא ביום החתונה, היא במגמת תיכון, סבתא בכורסה עם שמיכת פשתן. היא מסדרת את התמונות, משאירה מקום עבור המסגרת של חנה וקולן ליד הצילום המאוחר של סבתא, כך שהם נראים כאילו מביטים באותו כיוון, בלי לחסום אחד את השני.
היא מתבוננת על המדף שתי חיי אותה אישה: האחת הצעירה, מאוהבת, והשנייה המבוגרת, עייפה, אבל עדיין מחזיקה באהבה.
הרגשה של שינוי קטן מתפשטת בתוכה, כמו דלת שהייתה סגורה הרבה זמן ונפתחת ברווח של סנטימטר אחד. היא הולכת לשולחן, לוכדת דף ריק ועפרון, ותוהה למי לכתוב לעצמה? לסבתה? לאמא?
בסוף היא כתבה בראש העמוד: סבתא חנה. היא כתבה על מציאת המסגרת, על מה שמישה של מירה ואמא סיפרו, על צערה שלא שוחחו יותר, על הרצון שלא לחזור על השקטים של אחרים, על הפירוד עם איתן, על הפחד משעמום יחיד, ועל כך שהחירות בכנות נראית פחות מפחידה מהחציחיים הנוח.
היא קפאת את העט, קיפלה את הדף והניחה אותו בקופסה עם המכתבים הישנים של חנה. היא כיבתה את האור, נותר רק תאורת השולחן שמפיצה קרן חמה על המדף עם התמונות.
היא מתיישבת על קצה המיטה, מקשיבה לעצמה. כאב הפחות מהצפוי, חלה נחישות שקטה. היא לא יודעת איך החיים ימשיכו, אם תפגוש מישהו נוסף, אם תרצה ילדים, אם תשנה עבודה. אבל עכשיו היא מרגישה שיש לה זכות לבחור, ולא רק להסכים.
היא פותחת מעט את החלון, שומעת ריח של מנוע רכב, צחוק של עוברים, משפט קצר בתחנת האוטובוס. העיר חיה בחיים שלה, אדישה ובכל זאת מקבלת.
היא חוזרת למדף, מביטה שוב בתמונה של חנה וקולן. בחירתם נעשתה, פחדיהם ותקוותיהם הפכו לחלק מהאדמה המשפחתית.
תודה, לוחשת היא, לא בטוחה למי בדיוק מדברת לחנה, למיסה, לגבר הלא מוכר שהזמין מכתבים מהקיבוץ. היא מכבה את האור, המסך של המחשב נרדם ברקע, נרות בשכנים מנצנצים. היא מושכת שמיכה עד הסנטר, סוגרת עיניים.
העתיד מלא באיודאות, אבל הפסקה שהייתה לה לשנים האחרונות מתחילה לאט להפוך למשהו אחר לא לסיפור מוכן, אלא לתנועה שהיא סוף סוף מוכנה לצעוד בה. על המדף עומדת השקטה של המסגרת, שינוי זעיר שנראה פתאום משמעותי.
