“זה לא עובד ככה…”
אבל הקול שלו כבר לא בטוח בעצמו.
הילדה לא מזיזה מבט.
העיניים שלה יציבות.
חדות.
“תספור איתי…”
לחישה שקטה.
בקושי שומעים
אבל היא חותכת כל דבר אחר.
מישהו מגחך מאחור
“היא משחקת…”
אבל הפעם אף אחד לא צוחק.
איתמר מוציא אוויר
חצי עם חיוך
חצי מהסס.
“…בסדר.”
רגע.
היא מהדקת קלות את האצבעות הקטנות.
“אחת…”
המתח מטפס.
נמוך.
כבד.
הדופק מתחיל להרעיש.
“שתיים…”
איתמר זז
רק בקושי
הבעת פניו מתערפלת
“…מה”
הרגל שלו
מתנענעת.
כמעט לא מורגשת,
אבל אמיתית.
השולחן קופא.
הכוסות נעצרות באוויר.
העיניים נפערות.
איתמר נעצר.
“…לא…”
הנשימה שלו נעתקת.
הילדה לא עוצרת.
“שלוש…”
התנועה חוזרת
חזקה יותר.
ידו לופתת בכוח את הכיסא.
המפרקים שלו מלבינים.
“…מה עשית…?”
הקול שלו רעד.
פחד אמיתי.
ותקווה.
הילדה מתקרבת אליו.
רכה.
שלווה.
“אני לא עשיתי כלום…”
הפסקה.
כבדה.
“…הוא אמר שתרגיש מתי שתהיה מוכן.”
השתיקה נופלת על המקום.
פניו של איתמר חיוורות.
הבנה.
משהו עמוק יותר.
האחיזה נרגעת
ושוב מתהדקת.
“…מי אמר את זה…?”
הילדה מביטה לו בעיניים.
בלי פחד.
“אבא שלי.”
הדופק מתגבר
מהיר
איתמר שותק.
“…זה בלתי אפשרי…”
הילדה מכניסה לאט יד לכיס של הסווטשירט העצום שעליה.
לא דרמטי.
לא בחיפזון.
כאילו היא כבר ידעה שהרגע הזה יגיע.
סביבם, המסעדה קפואה בשקט צפוף.
הנברשות זוהרות מעל כוסות יין שלא נגעו בהן.
איש לא מדבר.
איש לא מעז לזוז.
איתמר מביט בילדה הכורעת לצידו
הדופק מתפוצץ לו בתוך הראש.
הילדה שולפת תמונה מקופלת.
ישנה.
פינותיה מקומטות.
נשמרה ביתר זהירות, יותר מדי זמן.
האצבעות הקטנות שלה מושיטות אותה אליו.
“אמא אמרה שלא תאמין בלעדיה.”
איתמר לוקח אותה, ידיו רועדות.
ובשנייה שהוא רואה
העולם מתהפך.
כי זה הוא.
צעיר.
צוחק.
עומד ליד גבר כהה שיער עם זרוע מסביב לכתפיו.
אחיו.
דני קרני.
בחיים.
מחייך.
וביניהם
תינוקת עטופה בשמיכה צהובה.
הילדה.
השפתיים של איתמר נפערות.
“לא…”
הקול שלו נשבר.
כי דני נהרג לפני שתים-עשרה שנים.
תאונת דרכים.
הלוויה בגשם.
ארון סגור.
איתמר זוכר כל שנייה.
או לפחות
את הגרסה שסיפרו לו.
הילדה מבחינה בפניו בזהירות.
כאילו הפחד מהתקווה מסוכן מהכאב.
“הוא לא מת מיד,” היא לוחשת.
החדר נדרך.
איתמר מרים עיניים באטיות.
“מה?”
הילדה בולעת רוק.
“אמא הייתה האחות בבית החולים.”
מישהו מתנשף מאחור.
“היא אמרה שהמשפחה שלך שילמה לכולם לסגור את החדר.”
ידי איתמר רועדות יותר.
ופתאום
משהו מתעורר בזיכרון.
מטושטש.
שברים.
האב מסרב שיראה את הגוף.
עורכי דין בכל פינה.
ניירות נדחפים מולו כשהראש שלו בקושי עובד.
ואשת אחיו נעלמת שבועיים אחריבלי הסבר.
קולה של הילדה רועד גם.
“אבל לפני שהוא מת…”
היא מצביעה בעדינות על רגליו של איתמר.
“…הוא אמר לאמא דבר מוזר.”
איתמר בקושי נושם.
העיניים של הילדה מתכסות דמעות.
“הוא אמר שהגוף שלך לא שבור.”
שקט.
דממה מוחלטת.
איתמר מרגיש רטט נוסף ברגלו.
חזק יותר.
כמו משהו רדום שנלחם להתעורר מחדש.
הקול שלו חלול.
“מה הוא התכוון?”
הילדה ניגשת צעד.
ואז לוחשת משפט שגוזל את כל האוויר מהחדר:
“הוא אמר שאחיך גרם לתאונה…”
היא מביטה אל המרפסת הפרטית שמעל המסעדה.
“…כי הוא היה צריך שתהיה בכיסא הזה.”
כל הראשים נישאים למעלה.
ושם
חצי חבוי בצללים
ניצב מרקוס קרני.
חליפה מושלמת.
יציבה קפואה.
פניו חיוורות לגמרי.
בשנייה שאיתמר רואה אותו
הוא יודע.
לא מבחינה משפטית.
לא בהיגיון.
לא עד הסוף.
עמוק איפה שפחד וזיכרון מתערבבים
הוא יודע.
הילדה אוחזת בידו של איתמר חזק יותר.
ושקטה אומרת:
“אבא שלי אמר…”
והדמעות יורדות לה על הלחיים עכשיו.
“…שהדבר הראשון שתחזיר אליך לא יהיו הרגליים שלך.”
איתמר מביט באחיו.
האימה גואה בו כמו רעל.
והילדה לוחשת כמעט בלי קול:
“זו תהיה האמת.”
