“זה לא עובד ככה…”
אבל הקול שלו כבר לא בטוח בעצמו.
הילדה לא מסיטה את המבט.
העיניים שלה יציבות.
מרוכזות.
“תספור איתי…”
לחישה רכה.
כמעט לא נשמעת
אבל היא חותכת הכל.
מישהו ממלמל בשקט מאחור
“היא משחקת…”
אף אחד לא צוחק הפעם.
איתן משחרר נשיפה
חצי מגחך
חצי לא בטוח.
“…טוב.”
רגע דממה.
הילדה מהדקת קצת את האצבעות.
“אחת…”
המתח מתגבר.
נמוך.
כבד.
הלב מתחיל לפעום.
“שתיים…”
איתן זז
קצת
הפנים שלו משתנות
“…מה”
הרגל
נעה.
בקושי.
אבל באמת.
השולחן נעצר.
הכוסות קופאות באוויר.
העיניים מתרחבות.
איתן קופא.
“…לא…”
הנשימה שלו נעצרת.
הילדה לא מפסיקה.
“שלוש…”
התנועה שוב
חזקה יותר הפעם.
היד שלו נתפסת חזק בכיסא.
המפרקים מלבינים.
“…מה עשית…?”
הקול שלו רועד עכשיו.
פחד אמיתי.
תקווה אמיתית.
הילדה מתקרבת יותר.
רכה.
שלווה.
“לא עשיתי כלום…”
הפסקה.
כבדה.
“…הוא אמר שתרגיש מתי שתהיה מוכן.”
השתיקה מתמוטטת.
הפנים של איתן מחווירות.
הכרה.
משהו עמוק יותר.
האחיזה מתרופפת
ואז מתהדקת שוב.
“…מי אמר את זה…?”
הילדה מסתכלת ישר בעיניו.
בלי להסס.
“אבא שלי.”
הלב דופק
מהר
חזק
הנשימה של איתן נקטעת.
“…זה לא ייתכן…”
הילדה שולפת לאט מתוך כיס הקפוצ’ון הגדול שלה.
בלי להרים דרמה.
בלי למהר.
כאילו היא כבר ידעה שהרגע יגיע.
סביבם, המסעדה קפואה בשתיקתה.
המנורות מעל כוסות היין הבתוליות זוהרות ברוך.
אף אחד לא פוצה פה.
אפילו לא מעז לזוז.
איתן בוהה בילדה הכורעת ליד כסאו
הדופק רועם באוזניו בחוזקה.
ואז הילדה שולפת תמונה מקופלת.
ישנה.
הפינות שחוקות.
נשמעה שמורה מדי, שנים רבות.
האצבעות הקטנות מושיטות לו אותה.
“אמא אמרה שלא תאמין לי בלעדיה.”
איתן לוקח, הידיים רועדות.
וברגע שהוא רואה
העולם מתהפך.
זה הוא.
צעיר יותר.
צוחק.
עומד ליד גבר כהה שיער, שמניח יד על כתפו.
אחיו.
דניאל כץ.
חי.
מחייך.
וביניהם
תינוקת בשמיכת צהוב-חיוור.
הילדה.
הפה של איתן נפער לאט.
“לא…”
הקול שלו נשבר.
כי דניאל מת לפני שנים-עשרה.
תאונת דרכים.
לוויה סגורה.
גשם ונרות.
איתן זוכר כל רגע.
או לפחות
את הגרסה שסיפרו לו.
הילדה מתבוננת בו בעיון.
כאילו היא פוחדת שתקווה תפחיד אותו יותר מהכאב.
“הוא לא מת מיד,” היא לוחשת.
החדר מתכווץ סביב המילים.
איתן מרים מבט באטיות.
“מה?”
הילדה בולעת רוק.
“אמא הייתה האחות בבית החולים.”
נשמעה נשימת בהלה מאחוריהם.
“היא סיפרה שמשפחתכם שילמה לכולם כדי להשאיר את החדר סגור.”
הידיים של איתן רועדות יותר.
כי פתאום
הוא נזכר במשהו.
לא ברור.
רק חלקים.
אבא מסרב שיראה את הגופה.
עורכי דין בכל מקום.
מסמכים מולו כשהוא בקושי חושב.
ואשת אחיו נעלמת שבועיים אחרי – בלי הסבר.
הקול של הילדה רועד גם.
“אבל לפני שהוא מת…”
היא מצביעה בעדינות על הרגליים של איתן.
“…הוא אמר לאמא משהו מוזר.”
איתן כמעט לא נושם.
העיניים שלה מתמלאות דמעות.
“הוא אמר שהגוף שלך לא שבור.”
שתיקה.
דממת מוות.
עוד רטט קל ברגל.
חזקה יותר עכשיו.
משהו ישן חותר להתעורר.
הקול שלו ריק.
“מה הוא התכוון?”
הילדה מתקרבת.
לוחשת משפט שמייבש את כל האוויר בחדר:
“הוא אמר שאחיך גרם לתאונה…”
היא מביטה למרפסת הפרטית שבקומה העליונה.
“…כי הוא היה צריך אותך בכסא הזה.”
כל הראשם נישאים למעלה.
ושם
חצי נחבא בצללים
עומד מרדכי כץ.
חליפה מושלמת.
יציבה מדויקת.
חיוור כסיד.
וברגע שאיתן רואה אותו
הוא יודע.
לא לוגית.
לא חוקית.
אולי אפילו לא במודעות שלמה.
אבל עמוק בפנים, איפה שהפחד והזיכרון נפגשים
הוא יודע.
הילדה מחזיקה לו את היד.
ולוחשת בעדינות:
“אבא שלי אמר…”
הדמעות זורמות עכשיו על פניה.
“…שהראשון שתרגיש יחזור אליך – לא יהיו הרגליים.”
איתן מביט באחיו.
האימה חודרת לכל איבר.
והילדה מסיימת, כמעט ללא קול:
“זו תהיה האמת.”
