אלון חנה את הרכב בקצה השיח בטבע, כשהשמש כבר החלה להתגבש לגוון כחולאדום אך עדיין לא ירדה לחלוטין. המנוע קוצר, והדממה נכנסה לשטח. רק הרוח נושבת בין העלים היבשים ומזמזמת בחלודה של הדשא הגבוה.
איזה יופי, אמר אלון, מושיט את המזוודה מהמאטרות. חוף מושלם למי שיש לו עצבים של ברזל.
לחברים אחרי ארבעים שאין להם כסף למלון של פאר, הוסיפה בתיה, מצמצמת את העיניים אל הבית העזוב. תסתכלי על זה.
הבית נבנה בזווית משונה, אם כי הקירות נראים ישרים במבט קרוב. הגג מכוסה בפטינה, החלון במרתף סגור במרצפות, בחלון בקומת הקרקע חסר זכוכית והייתה עטופה בפלאסטיק שנשבר ברוח.
זה מרגיש כמו נוסטלגיה, אומר דוד, מסגר את דלת הרכב. זוכרים איך רצינו להתרוצץ פה בבית הספר? בלילה היה תחושה שמישהו עומד בחלון.
זה אתה שנבהלת, ענתה רות, מתאימה את הציבור. אף פעם לא הלכתי לשם. אמא הייתה מחזירה אותי הביתה לפני החושך.
אלון חייך. הוא היה בן ארבעים ושתיים, הגב כואב מהרכב, והראש לוחצתי. הוא חשב איך פעם הם הלכו ברגל מהקצה של הכפר, לצחוק, לשאת שקיות של שקדים וקולה זול, וללא תלונות על הגב.
טוב, בואו נתקדם, הוא שיבק, סיבוב במבנים. מי המומחה הרוחני פה?
אתה, אמרה בתיה. אתה מיוזר את הטיול.
הוא השתמש ברעיון הזה בקבוצת הצ’אט של החברים, כששאלו איפה לטייל בסוף השבוע. הוא שלח תמונה של בית ישן עם הכותרת: “בואו נלך לראות רוחות”. התמונה הייתה מפוסט של קבוצה של כפר שבה נשמע שהבית עומד ריק כבר שנים. הצחוק היה, ואז הוא הפך להצעה ממשית: בתי נופש יקרים, קוטג׳ים תפוסים, והקרוב משפחה של דוד, דרך שלישית, אמר שהבית אינו שייך למישהו, נעזב, ומי שלא יפריע אם נשארו לשינה.
הם התקרבו. הדלת ריח קפוצי ועתיק. המפתחות אינן, המנעול נחתך. אלון דחף את הדלת בגבו, היא נפתחה בחוסר רצון, והחומר נפל פנימה.
אלוהים, לחשה רות ברגע של חשש. כאילו אנחנו נכנסים לחיי של מישהו אחר.
הפנים קרירים, ריח של עץ רטוב, אבק, גבס ישן. אלון נשם עמוק, מרגיש כאב גרון. הריצפה מתנדנדת אך מחזיקה. במעבה הכניסה תלויה מעיל שנאכל על ידי מזלות, ומפתחות חלודים, נעליים בודדות בגדלים שונים.
תראו את האווירה, אמר דוד, כבר באווירה.
החדר הגדול נפתח בפניהם. הקירות מתקלפים, קירות משולבים בניירות פרחוניים ישנים. בפינה ספה עם מזרן מושחת, מכוסה בריפוד אפור של אבק. ליד השולחן נצטו ניירות מצהיבים וקיפוליים.
בתיה נגעה במסגרת החלון. העץ גס, הצבע נשרף.
אם נחלים כאן, אני הורג אותך, קראה בתיה לאלון, עם טון של אירוניה מוכרת.
יש לי ערכת עזרה ראשונה, ענה הוא. ובכל מקרה, אנחנו לא באוהלים.
הוא ניסה לשמור על נימה קלה, אך הבית לוחץ. נראה כמו כל בית ישן ונטוש בארץ. אבל כשהוא היה בקצה הילדות של כולם, זה הרגיש אישי.
דוד ורות הביאו שמיכות נוודיות ומזרנים מתנפחים, בתיה חילצה כלים מפלסטיק, תרמיל עם מרק, כריכי לחם וגבינה. אלון בדק אם יש שקע, מצא אחד שעובד, הדליק מתאם, נורה תקרתית נדלקה באור צהוב חלש.
אה, ציוויליזציה, אמרה רות.
הם אכלו סביב השולחן, והשיחה זזה לנושאים של עבודה, ילדים, משכנתאות וחדשות. הצחוק היה חזק, כאילו מנסים להקפיץ את הקול של הבית.
אז מי גר כאן במקור? שאלה בתיה בפיתול של כריך. אני זוכרת רק שהזהירו אותנו שמישהו משוגע גר כאן.
לא משוגע, ענה דוד. איש אחד גר כאן. האישה מתה, הבן נעלם, והוא נשאר והשתגע.
זה מה שאתה יוצר עכשיו, או שמדובר בגרסה רשמית? שאל אלון.
אבי סיפר לי, לא להיכנס, הבעל רע, יכסה את כולם. אחר כך מצאו אותו דוד התקע, מזכיר זיכרון. או אולי הוא… כל הסיפור מסובך.
רות הורידה מבטה, תמיד קשתה לשיחות על מוות. אלון ידע שאמא שלה הלכה לפני זמן קצר, והלוויה הייתה קשה. הם שוחחו בתקשורת פרטית, והיא תפסה לכל פרט.
טוב, אמר הוא, נפתח רשמית פסטיבל אימותים. אחרי האוכל סיור בבית, נחפש עליית גג, מרתף, חדר עם כתובות דם. הראשון שצועק, שוטף כלים.
בתיה נחרכה.
כמובן, המצאת תירוץ.
הם אכלו והחלו להתחמם, לקחו פנס והלכו לחקור. אלון הלך ראשון. במסדרון האור היה חזק יותר, הקירות מצפים בצבע מתקלף, מראה שבור, רהיט משקף את הצללים שלהם. על הרצפה שטיח ישן עם חורים.
אפשר לצלם סרט כאן, לחשה רות.
כבר מצלמים, חייך דוד, מרים טלפון.
החדרים דומים, ארונות ריקים, קירות חשופים, עיתונים ישנים, קערות שבורות. בחדר אחד מתלה לוח שנה עם תמונה של ים, מאוהב לפני כעשרים שנה.
תדמיינו, אמר אלון, הוא כנראה צפה באותו ים כל יום ולא נסע אף פעם.
בתיה הסתכלה עליו בקפידה.
כמונו, ענתה.
אלון נשא כתפיים. חלם לעלות מהכפר, מהעיר, מהמדינה, אבל נותר במרכז האזור, עובד במשרד, מחזיק את הכסף של אחרים. לעיתים הרגיש שהחיים שלו הם לוח שנה ישן שאף אחד לא הופך.
העלייה לגג לא הייתה מידית. המעלה הסתתרה מאחורי דלת במסדרון צר. המדרגות עשתה רעש, אבל יכלה. למעלה חשך, ריח של אבק ולחות ישנה.
תיזהרו, אמר אלון, אם משהו יתרסק, זה לא אשמתי.
הגג היה נמוך, בתקרת שיפוע, קורים עם קורים, קורים עם קורים, קורים עם קורים, תלי ערפל, קופסאות, מזוודות ישנות, קרשים.
הנה זה, אמר דוד. קבר של חפצים ישנים.
בתיה נגעה בקופסה קרובה, הוזה.
כאן ספרים, אמרה. וגם מחברות.
אלון האריך את הפנס. בקופסה באמת היו ספרים עם כריכות משומשות, מחברות בית ספר, מחברת רישום עם חוט.
אהה, אמר. מצאנו אוצר.
הוא תפס מחברת, חוט נפרד בקלות. על הכריכה עפרון כתבו: “יומן. 1998”. כתיבה הייתה חוסר סדר, ילדותית, אבל גדולה.
טוב, אמרה רות. מתחיל.
אתה בן כמה, זה רק מחברת, חייך אלון, אך הרגיש משהו נמשך בפנים.
הם חזרו לחדר הגדול, שבו היה שולחן, והושבו סביבו. התאורה הצהובה מהתקרה, סביב חום שחור.
אלון פתח את היומן. בעמוד הראשון היה שם: “סרגיי”. שם המשפחה היה מטושטש מרטיבות.
קרא, אמר דוד.
אלון קיבל קול חזק ולקח קריאה:
“10 במרץ. היום שוב נריבתי עם האבא. הוא אמר שאני חוסר משימה ולא אצליח בשום דבר. אמרתי שאעלה מהבית כשיהיה לי שמונה עשרה. הוא צחק, אמר שעד אז לא יהיה לי היכן ללכת. לא יודע מה לעשות. לפעמים מרגיש שאני כאן תקוע לנצח.”
החדר השתקט. הרוחות נראו כאילו נרגעו לרגע.
וואו, אמר דוד. ישר משנות התשעים.
המשיכי, לחשה רות.
אלון הורד עמוד. הכתיבה הייתה משובשת במקומות, כאילו נכתב בלי להרים עט או ביד מכוסה בדיו.
“15 במרץ. אמא שוב בכתה בלילה. שמעתי דרך הקיר. רציתי להיכנס, אבל לא נכנסתי. היא תאמר שהכל בסדר, ואני יודע שלא. האבא הגיע שיכור, צועק, זורק חפצים. היום הוא זרק קוסס לתקרה. השברים עדיין על הרצפה.”
בתיה רעדה. אלון שם לב שהיא לחצה על קצה השולחן. הוא ידע שהיא חוותה גם היא אבא קפץ הביתה שתייתי וצעק. היא נדירה לדבר על זה, אבל הפזמון היה ידוע.
אפשר להפסיק? שמה בתיה. לא באנו לכאן לתרפיה.
חכי, אמרה רות. עוד קצת.
אלון נעמד במתח, בין סקרנות לאשמה, כאילו קראו לו מכתבים של מישהו אחר. הוא המשיך לקרוא. היומן תיאר את סרגיי בבית ספר, חברים, רצון לעזוב לעיר, להיות מתכנת. האבא צחק עליו, אמר שכל המשפחה עובדת במפעל, הוא גם ילך לשם. אמא שתקה, ואז בכתה בלילה. סרגיי תיאר אח קטן חולה בבית חולים, האבא חשב שמדובר בעונש על חטאים.
זה כמו שלנו, קם דוד פתאום. לא במילים מדויקות, אבל
אלון הנהן. כולם חיו סיפורים דומים: הורים שמורידים מעצמם, ילדים שמשאירים חלומות, והקפיצות בחיים.
הרוח בחוץ התחזקה. במדרכה נשמע רועם של דלת שנפתחה. רות רעדה וצחקה בעצמה.
הבית מדבר, אמר דוד, משעשע. לא אוהב שמקראים לו סודות.
מצחיק מאוד, גרגרה בתיה.
אלון הפך לעוד עמוד. היה שם כתב יד גדול יותר, כאילו הכותב ממהר.
“24 באפריל. הרופאים אמרו שהאח לא ישתפר. אמא נעלמה לשירותים עשרים דקות. האבא אמר שזה באשמתי. אם לא הייתי נולד, הכול היה אחרת. יודע שזה לא נכון, אבל כואב.”
הקול של אלון נקטע, הוא חיבק ידו, חיבק הרגשה של אשמה שלא שלו, אך חיה בו.
מה? שאלה רות. מה המשך?
כלום, אמר אלון. דברים רגילים.
תני לי, אמרה בתיה והשליכה את יומן ליד.
הוא קיבל באיטיות, מעוניין לשמור על המילים לעצמו, לא לפרוס כמתק. אבל הוא נרתע, ונתן לבתיה.
היא קראה לעצמה, לפעמים קימשה. רות צפתה על כתפיה. דוד הלך לחדר, חזר.
בחדר השינה עוד יש מיטה, אמר. עם מזרן. מפחיד לחשוב על מי ישן בו.
בתיה סגרה פתאום את היומן.
זה, אמרה. די ליום היום.
מה? שאל דוד.
אין דבר מיוחד. רק חיפשה מילים, החזירה את היומן לשולחן. המשך על בית חולים, על הלוויות. לא רוצה את זה עכשיו.
רות הזיזה כסא וקמה.
אני אלך לעשות תה, אמרה. קר לי.
במטבח, שהייתה לוחצת, מצאו אריחים ישנים שעברו קיום. הביאו מים, רות הכינה תה, פקקה של שקיות תה. אלון עמד בפתח, ראה את כתפיה קמטים ברפלקסיה.
איך אתה? שאל.
בסדר, ענתה. רק זה מרגיש ממש מוכר, כמו לקרוא על החיים שלנו, רק שמות שונים.
הוא חזר למחשבות על אביו שזעזע אשפה בקיר ולחץ על קטע של גיר. הוא נזכר ברגע שהקפיץ קורס על הקיר.
המשקה של תה נמשך, הם נסעו לנושא קל, אך הבית כבר קיבל אותם לתוך ההיסטוריה שלו, וקשה היה להתרחק.
בואו נתקיים קשר עם הרוח של סרגיי, הציע דוד כשחזרו לחדר הגדול. נראה מה הוא אומר.
אתה בטור, אמרה בתיה. כאן אין רוחות.
אז מה יש? שאל הוא. רק בית ישן? אז למה מרגיש לי רע?
כי אתה רגיש, ענתה רות. וכשקוראים יומן של מישהו אחר, זה משבה.
אלון שמר על שקט. הוא נזכר שהיה לו יומן בבגרות, באוניברסיטה, אז קפא אחרי נישואין, אחרי הולדת בן, אחרי משמרות אינסופיות. הוא שוכב בתיק, לפעמים תוהה מה היה קורה אם מישהו היה מוצא אותו אחרי עשרים שנה.
הלילה ירד מהר. הרוח הפכה לסערה, קולות של לוחות על הגג, חלונות נפתחים לבד. בתוך הבית קר יותר, למרות שהדליקו מחמם שהביא דוד.
הם פרסו שמיכות בחדר הגדול. בתיה דרשה שכולם ישנו יחד, לא להתפזר.
אני לא אשנה כאן לבד, אמרה. תחשבו עלי כעל טיפשה.
גם אני, אמרה רות.
אלון נרדם קרוב לקיר, המזרן מצפצף. כיבו את הנורה, השאירו פנס מאור.
טוב, אמר דוד, מתיישב, סיפור אימה?
כבר קראנו אחד, ענתה רות.
הם שוחחו קצת, אך העייפות גברה. הם נכנסו לשינה, וקול הרוח הרקיע כמו מישהו שנמלט מהקירות.
בחלום של אלון הבית היה מודרני, מלא מרק, טלוויזיה משדרת קונצרט, על הספה נער בחולמת, כותב מחברת. במעון מישהו צעק, הדלת נשארה פתוחה. הוא היה בנסיעה משותפת של החיים.
הוא התעורר מקול חזק. כאילו משהו נפל על הרצפה. החדר חשוך, הפנס כבה. הרוח נושבת באותה צורה. הוא הרים את היד, הקשיב. הלב הלחם.
היי, לחש. שמעתם?
אין תשובה. הוא הסתכל סביב, חיפש רות.
רות? קרא בקול גבוה יותר.
שקט. רק הרוח והחרישה של הבית.
טוב, נאנח, נגיע למכשיר הטלפון.
המסךהוא ניגן במפתח של הכתיבה הישנה, פתוח לבבותיו, והבית נצמד לשקט של הלילה, כאילו כל סוד מצא סוף.
