28 באפריל 2025
היום נרשמה לי חוויה שלא אשכח.
בפגישה ראשונה של צוות המוסכים של סוכנות הרכב “לימור מוטורס” בתלאביב, המנהלכללי, איתן קפלן, חייך ובקול מלא שטויות אמר: «אם תתקן את המנוע הזה, אני אתן לך את התפקיד שלי».
החלק הקטן של הצוות, טזלה בןאורי, לא צחקה. היא ידעה את הילד שמחכה בחוץ. הוא נושא תיק ישן של מגזינים טכניים שהיו נזרקים, מחפש במגזרים המוטוריים מנואלים פגומים, קטלוגים ישנים, כל נייר עם תרשים של חלק.
היה זה רוטינתו של דוד, בן ארבע עשרה, שמזדקק לכל נייר שמכיל ציור של צינור או תכנון חשמלי. בתחילה כמה מכונאים הגבילו אותו: «הילד שמחפש פח אשפה מפריע ללקוחות».
אבל טזלה לא הרשתה להוציאו משם.
בבוקר הבא, אחרי שהעיניים שלו נראו עייפות, ניגשתי אליו בעדינות: «לא אכלת, דוד?». הוא נבהל מפתעת קולי, והדיברתי ליד עמודת מתכת, מבלי לחדור למרחב שלו.
הוא השיב בחשש: «עדיין לא. רציתי להסדיר את הכל לפני שהצוות יחליף אותי». מבטו היה ממוקד ידיו הרזות נגעו בכל בורג כאילו חיפשו סיפור חבוי.
הקפדתי לחלק לו לחם עטוף בנייר אפייה. הוא ניסה להסביר שאין לו כסף לשלם, אך חייך כשהצעה: «תשלם לי כשאתה תהיה מנהל, אח».
הקול שלו היה מלא ברצון להצליח, ולא רק לשרוד.
באותו רגע נזכרתי בטזלה, שזוכרת את ריבקה, האישה שהגיעה לפני שנים רבות עם מטלית בחלקה ובקול רך, מבקשת עבודה מנקה. היא אמרה: «זה רק עד שהילד יגדל קצת יותר». היום הילד עומד מול המנוע היקר ביותר של הסוכנות, מתבונן בו כמו חידה, לא כמו פסק דין.
הזמנתי את דוד לסיים את הארוחה, והצעתי לו: «אם אתה מצליח, תסביר לי מה קרה כאן לשאר הצוות». הוא חייך, וכך נפתח לנו שיתוף פעולה חסר תקדים.
בימים שלאחר מכן, דוד הלך למכללה בתלאביב, חובש מכנסיים קצרים ולוחץ על משקפי הלמידה, מתבונן בתרשימים כמו בתלמיד אחר, שואל שאלות שלא מצפים להן, ובכך משיג את הכינוי «המעין».
הוא גם עזר לריבקה בבית: נושא דלי מים, מתקן מדף שבור, מתקן כיסא. ריבקה אומרת: «הוא מתעסק במנוע כאילו הוא מנשק אותו». הוא אף פעם לא שמע על אביו, ולא על אמו לפני ריבקה. הוא נולד במקומות קרים, נלכד במעטפה ליד דלת, והזיכרונות שלו נעים בין דמיון למציאות.
בכל ערב, לפני השערים נסגרים, דוד חזר למוסך, והחלק שלנו, איתן, נותן לשוטר השומר בחזית: «תן לו להיכנס, הוא עוזר בתיקון». כך הוא הצליח להיכנס למוסך ללא תעודה רשמית, אבל עם תמיכה של טזלה.
הקול של כמה מכונאים הפך לחלק מהיוםיום: «מצאנו את המיכל האלקטרוני השגוי?», והתשובה של דוד הייתה תמיד מדויקת. הוא מצא חיבור שכבל הוחבר למודול הלא נכון, והצביע על סימנים שלא נראו לעיניהם של אחרים.
בשלב שלישי, מצא דוד פגם שלא היה רק טעות כמה ברגים היו שונים במפרט. הוא חקר במדריך ישן שדאגה טזלה להביא מרוכז קפה ועוגיות קמח תירס. מצא שמדובר בבורג בעל ראש משוחל, שלא תואם למפרט המקורי. המשמעות הייתה שהסוכנות השתמשה בחלקים זולים כדי לחסוך עלויות.
איתן נכנס למוסך באכזריות: «איפה הילד?». דוד היה קפוץ עם ראשו בתוך המנוע, מזיע, אך משוכנע שהפתרון קרוב. הוא אמר: «יש לנו שני בעיות אחת תכנונית, אחת שנוצרה מהחלפת חלקים לא תקינה».
לאחר שהצג את הפתרון, הגיע הבעלים של רשת הרכבים יוסי שלם, בעל מספר סוכנויות ובעל שליטה משמעותית על שוק הרכב המקומי. הוא שאל: «מי נועז מספיק לתקן את זה?».
טזלה, בעודה עומדת לצידו, חייגה: «הוא, דוד, תיקן.». יוסי חייך ואמר: «תעניק לו תואר של חניך רשמי, עם מלגה לימודים טכניים».
היום, דוד קיבל תג חניך, ובמכנסיו יש כיס של מכתב עם קוד קודקוד המערכת. ריבקה בוכה במטבח כשהיא קוראת לו: «אתה שיניתי את חיי».
הסיפור הזה למד אותי שלפעמים הבדיחה שמתחילה במילים «אם תצליח, תקבל את המשרה שלי» יכולה להפוך לשיעור חיי של כולנו. למדתי שפתקנות של מילים קשות משאירות עקבות, ושאמת של התחייבות, אפילו בלתי רשמית, יכולה לשנות מסלול של חברות שלמות.
הלקח האישי שלי הוא: אל תתעלם מההבטחה של מישהו, גם אם היא נאמרת בחצי צחוק. במקום זאת, שאל בחשק האם אפשר לשמוע זאת שוב, כדי שלא אפספס?. כך נפתחות דלתות לא מגרות, אלא נבנות במאמץ משותף של כבוד ושקיפות.
