עד חצות היא צריכה לעבור ניתוח. פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, טיפול קל ויציאה הביתה באותו היום. במצב רגיל הייתי נוהג לנסוע איתה, אבל היא לא לחצה. ידעה שאני עסוק סניף חדש של החברה עומד להיפתח ברמת השרון.
הכול יהיה בסדר, אמרה, אדבר איתך כשזה יסתיים. ובנשיקה על הלחי, זרקתי לתיק כמה חבילות של אוכל לחתולים שמיועדות לחתולי המרתף, ונחתתי ברחוב.
הוא תיקן את עניבתיו, הסתכל במראה בקפידה, תפס את תיק הפרויקט שעל השולחן ונסע לעבודה. תפקידו כמנכ”ל של חברה שהפכה בשנים האחרונות למובילת השוק דורש מסירות מלאה והוא היה מסור. כל רגע פנוי היה מושקע בעבודה, כדי לשמח את החברה, אותה, ואף את החתולים שמסתתרים במרתף.
הוא לא בדיוק חובב חתולים, אבל זה היה תחביבה של אורלי, נחשף לו כמשהו חסר משמעות בלא תועלת. הוא ראה זאת כחסר ערך, כמו פגם שיש לסבול איתו במערכת יחסים. לכן, כשניסתה להביא את החתולים האסורים לבית, הוא דחה את הרעיון בתוקף. אין בזה שום משמעות, טען. אין תועלת, ולא קורה כאן שום דבר חוץ אם נבחר חתול משקה של ציפורן, שייתן לנו סיבה לשיחת סטטוס.
—
ניתוח פשוט מתוכנן שום דבר מיוחד הייתי צריך לנסוע איתה!!!
כמה פעמים הוא חזר על זה במהלך השבוע? אלף? עשרת אלפים? כשהוא חרטף לעצמו את המצב, נזכר ברגעים שבהם, משאיר את הכל, רץ לבית החולים… כשהוא תפס את קצה המראה של חולצתו הלבנה ויבש את הדמעות של הרופא… כשהוא קרע במוות את הפרויקט שלא אפשר לו להיות לצידה, וכשכף ברכיה על המיטה, מצביע את ראשו אל ידיה של אורלי, מבקש ממנה לא לעזוב.
אבל היא השתיקה. ואף אחד מהם לא ידע שמחזור של שעה תחת הרדמה מתוכנן יכול להפוך למצב מסוכן
אנחנו עושים את כל מה שביכולתנו, ניסה הרופא לעדכן.
אתם לא עושים שום דבר! קילק מבהלה, משלם את העלות של המעבר לחדר נפרד.
יש סיכוי, צריך לחכות, ניסה האחות להרגיעו.
איפה הוא, הסיכוי הזה?! צעק בקול רם כשאחרי שבוע היא עדיין לא קימתה.
הוא ניסה כל דרך אפשרית ייעוץ עם מיטב המומחים, מוזיקה, שיחות. ציפה בחדרו של האוהל בפרחים. כמעט לא הגיע למשרד, רק כדי להיות לצידה בכל רגע פנוי. ביקש, שכנע, הבטיח, אף גרש. באגרסיביות רגעית נישק, זכר את סיפור המנסרה על נסיך יראי השינה, ובכל יום שסובל, חווה תסכול הולך וגדל עד להרס.
כיסא הפוך, אגרטפה שבורה, תיק שנזרק ברגע של זעם ופתאום נפל על הרצפה, חבילות האוכל הצבעוניות מתפזרות. היא לא הספיקה להאכיל את החתולים. אותם חתולים חסרי תועלת שהיו גורמי לו רק רגש שלילית, מוסתרת מאחורי אדישות מדומה.
אל תתפוס! אלוהים, כמה הוא אל תפס!״
הייתי רוצה לחזור אחורה, למחוק את כל זה במרוץ יד. הייתי מוכן לשכב על ברכיי ולרוץ אחרי החתולים שלה, להביא אותם הביתה, ואפילו לאהוב, רק כדי
הדחף נעלם בשקט. רגע אחד ההאדרנלין שפעל כמו פטיש קרס. אחרי שהסתכל על הבלגן שיצר, הוא הרים בידיו הרועדות את החבילות הצבעוניות כדי בעוד כמה דקות לעמוד בפתח המרתף.
—
זה נקרא תרפיית פיילי, רק שאין תיעוד של מקרים דומים, חייך הרופא בהקפדה, מתבונן כיצד הוא מושך לחדר החולה השישי של אורלי קולר נוסף.
אומר, אנחנו הראשונים, לחש יובל, משחרר את החיות מהכלוב.
אלו החתולים שלה. שלה! ואני מוכן לוותר על הכל כדי לומר לה את זה. רק…״
אודיע לצוות, אמר הרופא.
תודה, היה צריך לעשות את זה מוקדם יותר אתה מבין?״
לעולם אל תפסיק לקוות. כולנו לומדים משגיאותינו, אל תשכח זאת.
אני לא אשכח יותר לא אשכח.
—
עד חצות היא צריכה לעבור ניתוח. פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, טיפול קל ויציאה באותו היום. והיא לא מתעקשת על נוכחותי. שוב. אולם היא לא יכולה לעצור את החיוך המשמח שמחולל כשאני, אחרי שהשארתי את עניבת הפינה, מתלבש בחולצה ללא ברק, מתעסק לשים את הרצועה השישית על החתולים שמבריחים ממני.
החתולים של אורלי אותם חתולי המרתף הפרועים, שהיו הכבידה עליה לפני שנה, נאלצה לקחת נשימה עמוקה ולא להבין מה קורה.
שבעה זוגות של מבטחות בעיניה, שש נשימות נינוחות כמעט בלתי נשמעות וקול ניצחון של שמחה אינסופית, לא תישכח לעולם.
אולי בגלל זה, כשעכשיו היא עומדת לעבור את אותו ניתוח שוב, היא לא מרגישה פחד. וכשמתבונן באדם העייף, על חולצתו נצמדו שערות צבעוניות של פרוות, מציג אליה מבט של תזכורת, היא מחייכת רחבות יותר.
אחר כך מצחקקת בקול על העוברי הדרך שמסתכלים עלינו. גבר בחליפה יקרה, מוקף בשישה חתולים מסודרים ונקיים, כל אחד מושך רצועה משלו, משמיע ברחוב קולות של מיאו?, תמונה שלא לכל אחד.
ניתוח. פשוט. מתוכנן. שעה של הרדמה, טיפול קל ויציאה באותו היום. ואם לא תפסיקו ללעוס את הכל, בפעם הבאה תישארו בבית! אמר גבר רציני, שיושב בחצר בית החולים, מוקף בחתולים, עם זר פרחי ורדים קלים ונגסים.
הוא נזרע את השעון, תפס בקלות את שש הרצועות הצבעוניות, בדק בקצרה שהקולר לא נרפה, והביט דרך החלון אל חדר האשפוז שבו מתעוררת אורלי אחרי הניתוח. בקרוב יורשו להיכנס ולבקר. ואז יוכל לבכות על ששת החתולים העצלנים שלא רוצים לשמוע אותו בלעדיה.
ולומר, כמה הוא אוהב אותה. ויאהב לנצח, אפילו אם היא תיעלם ימים שלמים במקלט לחתולים שהחברה שלו מימנה לפני כמה חודשים.
אידיוט, בטח אבל כשמתזכר ביום שהיא פקחה, הוא מבין שכל מה שיש לו זה היא, ושהדברים המשוגעים האלה הם מה שעושים אותה מאושרת. ולכן ימשיך למלא את החיים בתשוקות משוגעות, שמקרבות אותה יותר ויותר.
תמיד, כל עוד אין זה מאוחר מדי
