היי, ראית אותה, היא יוצאת שוב לעבודה, חייך השכנה, בקול שקט כאילו לחישה, אבל מספיק חזק כדי שהכול ישמע.
ואז יש עוד פטרוס כל היום יוצאת אלגנטית, שמלה, נעליים גבוהות, כאילו יש לה מגז מודרני. בטח יש לה מישהו שמפרנס אותה
המילים גלשו במדרגות הבניין כמו אבנים שנשזרות. פוגעות, משבצת, בלי שאף אחד יחשוב מה נפש נופלת.
נשים בקומת הקרקע, בחולצות ביתיות ובסנדלים שכבר ראו הרבה אבק, היו עומדות ליד תיבת הדואר רק כדי לראות אותה טוב יותר כשיעלה. הן נשענו על המעקה, כיוונו זרועות אל חזה וגררו מבט חד כמו סכין.
ראית אותה? שוב עם הנעליים האלו
כן הן לא נעליים של מי שמסתפק במשכורת.
תשאירו, אנחנו יודעים בטח יש לה “איש” מאחורי זה. הן כאלה, לא יודעות מה זה בושה
והן צחקו, ונהנו מנענוע הראש כאילו זה חוכמה.
היא, אדוה כהן, שמעה. פעם, פעמיים, עשר פעמים. מכיוון אחד, המילים כבר לא היה צורך לצעוק אותן. היא ראתה אותן במבט, באיך שהשקית נמדדת, השמלה, הפפיון, החיוך.
הפפיון
הפריט היחיד שמרינה היו מוכנה לוותר עליו לכל מחיר.
לפני כמה חודשים חייה מדודו בפרויקטים, פגישות וחלומות. בת 29, עובדת במשרד קטן בתל אביב, אהבה את מה שהיא עושה, חלמה לפתוח בחלקה חברה משלה. חיה חיים פשוטים, משלה.
ואז, יום אחד, הטלפון צלצל.
“ניתוחים לא נראים טוב, נצטרך לשבץ פגישה.”
המילה סרטן נחתה עליה כמו סלע. היא פרצה את השקט, את התוכניות, את העתיד.
בשבועות ספורים, השיער הארוך שהיא תמיד הייתה גאה בו החל ליפול בשקיות האח. היא אחזה בחלקים בידים ובכתה בדמעה שקטה, כאילו מאבדת חלקים מעצמה.
בבוקר, הסתכלה במראה וגזמה את כל השיער שנותר, כדי לא לראות איך הוא נמס לאט לאט. היא בכה, ואז קמה.
אמא שלה, בעיניים נפוחות מדמעות, קנתה לה פפיון.
אל תרגישי ריקה, בתי אל תכאיבי כשאת מסתכלת במראה
אדוה חיבשה את הפפיון ביד רועדת, הסתכלה על עצמה ארוכה. היא כבר לא הייתה “היא” של פעם, אך גם לא רק חולה. היא הייתה אישה שמנסה, בנואשות, להיאחז בנורמליות.
ואז החליטה:
אם כבר נלחמת במלחמה הזאת, לפחות תתלבש יפה בכל קרב.
לא בשביל השכנים. לא בשביל “מישהו” מסתורי.
בשביל עצמה.
היא שלפה את השמלות מהארון, את הנעליים הגבוהות שהייתה חוסמת רק ל”אירועים”, והחליטה שכל יציאה מהבית לטיפול, לטיול פשוט תהיה רגע של כבוד.
“אם הגוף נלחם, הנשמה לא צריכה להישאר בפיג’מה”, לחשה לעצמה.
באותו יום, כששכנותיה שרו ריחות לבמה במדרגות, היא ירדה באיטיות, בצעדים בטוחים. שמלה שחורה, פשוטה. נעליים גבוהות. תיק קטן. פפיון מסודר ללא פגם. אדום שפתיים עדין, אך נוכח סימן שלא תיפול.
כאשר חצתה לפנין, הרגישה את העיניים. הן חודרות כמו מחטים בצוואר.
היי, ראית אותה, היא יוצאת שוב לעבודה, חייך אחת, שקט אך נשמע
אדוה עצרה על המדרגה. יכלה לשתוק, כמו שעשתה פעמים רבות. יכלה לחייך מזויפת ולהמשיך. אבל המחלה לימדה אותה שהחיים קצרים מכדי לתת לחוסר צדק לדרוך על הרגליים.
היא פנתה אליהן, בחיוך עייף אך יציב.
אתם צודקות. יש לי “תומך”. בעצם, יש לי כמה.
הנשים הרמות גבות.
מחלות, כימותרפיה, לילות ללא שינה הם “תומכים” בי. למדו אותי שכל יום שבו אני יכולה למרוח רימל, לשים נעליים ולצאת מהבית הוא ניצחון. לא יוצאת כדי שמישהו יראה אותי. יוצאת כדי לראות את עצמי, כדי שלא אפסיד את עצמי.
שתק השקט.
הפפיון הזה, לדוגמה, אמרה, מגעת ברוך בשעריה. זה לא חצץ. זה מגן. כדי ללכת ברחוב בלי שכולם יראו את המחלה לפני שהם רואים אותי.
שאתה בולע ריק.
ואולי אנחנו נראים “מעודנים” מדי לטעם של מישהו. אבל מה מעניין? כשאתה יושב שעות במרפאה, אתה מתחיל להעריך דברים קטנים: שפתון, שמלה, נעל. זה מזכיר לי שאני חיה. לא רק מתמשכת. חיה.
השכנות הורידו מבטיהן. ברגע, הן הביטו ברצפה כאילו אריחי המדרגות הפכו לפתע למשמעותיים במיוחד.
האחת מביניהן, הקשישה ביותר, השמיעה בקול רך.
אמא אנחנו לא ידענו
יודעות, ענתה אדוה בפשטות. זו הסיבה שאני אומרת לכם. אתם אף פעם לא יודעים איזו סיפור יש לאדם שאתם שופטים ברגע הראשון. אולי בפעם הבאה תשאלו “הכל בסדר?” לפני “עם מי אתה הולך?”. כי לפעמים אנחנו לא הולכים עם אף אחד הולכים רק עם המוות יד ביד ומנסים לשכנע אותו שיחכה עוד יום.
היא חייכה, לא מנצחת, אלא עצובה.
שיהיה לכם יום טוב. היו בריאות. מכל הלב אני מאחלת זאת.
והיא המשיכה לרדת במדרגות, כל צעד נשמע ככבוד, לא כהתנגדות.
כאשר יצאה אל מול הבניין, הרימה את ראשָה למעלה. האוויר היה קריר, אבל נקי יותר. פתחו את הטלפון. הודעה מהרופא: “הבדיקות היום טובות יותר במקצת. נמשיך”.
על שפתיה נפתח חיוך קטן, אמיתי.
היא לא ידעה מה יהיה מחר, בעוד חודש או בעוד שנה. היא ידעה רק דבר אחד: כל עוד היא יכולה לצאת מהדלת אלגנטית, היא עדיין נלחמת.
ואולי, יום אחד, השכנות יגלו שלא כל האישה המעוטרת מתוחזקת מבחוץ. חלקן מתוחזקות בחיים האמיצים של עצמן.
עד אז, אדוה החליטה לשאת את הפפיון, השמלות והנעליים ככתר בלתי נראה: לא של מלכה, אלא של שורדת.
בפעם הבאה שבה תתנסו לשפוט, הניחו את כף ידכם על הלב ושאלו: אם זו הייתה סיפור שלי, אשאל אם להיכנס לשיפוט ככה?
