היי, תקשיבי לי, זה ממש משוגע מה שהיה היום.
רחל גרשון, האמא של בננו, פתאום קראה בכניסה וקראה: מאיה, למה אתה חושבת שאני צריכה לפרנס את בנך? הוא בעלך, הוא גבר, זה עליו לפרנס אותי, לא להפך!
מאיה, פתחי, זה אני! הבאתי כמה קובה חמה, בדיוק כמו שפאבל אוהב! קולה של שכנייה נשמע חד ובלתי מתפשר, כאילו אין שום סיבה לומר שאין מישהו בבית.
מאיה נגבה את ידה במטלית המטבח, נרתעה במבט קפדן לעבר בעלה. עומר ישב לשולחן, מביט בקפה שכבר התקרר, מתנהג כמו גאון שסובל משעת משבר קיומי. הוא לא נענה לביקור אמו, כאילו הפעמון היה רק רעש חיצוני לא רצוי.
היא פתחה את המנעול, פיתחה חיוך מנומס. על המרתף עמד רחל, אישה מרשימה בחליפת קוטור, מבט חודרני וקרטון שמזיק בריח של בצק אפוי. היא לא נכנסה, היא שטפה את עצמה אל האולטרה, מביאה איתה הילה של צדק בלתי משאירים מקום לטעויות.
שלום, מאיה. למה את כל כך חומה? לא מרגישה טוב? שאלה, מתחילה להתפשט ברחבת הדירה במבט חודר. איפה הפאבל? במטבח? ידעתי.
בלי לבקש הזמנה, רחל הלכה למטבח. הנוכחות שלה הפרה מיד את הסדר המטבח המודרני עם משטחים מנרימים ונקיים, שלא מתאימים למפגש של אמא שמחה עם קובה. עומר, לבסוף, הרים מבט מהקפה וקונף בחיוך קטן.
אמא, מה קורה? למה כל כך מוקדם?
אין זמן מוקדם לאמא, בנה, הכריזה רחל, מניחה את הקופסה על השולחן כמו דגל. ראיתי שאתה נעלם, משק, אז הבאתי קובה לחמם אותך. אוכל לפני שזה יתקרר.
מאיה שפתה את הקטור, נעה בשקט ובמתינות, אבל בכל תנועה שלה היה מתח פנימי עצום. היא הרגישה כמו שחקנית בתיאטרון ישן, שכל השורות כבר ידועות. עכשיו תתחיל הפתיחה: שיחות על מזג האוויר, על בריאות קרובי משפחה רחוקים, על מחירי הירקות בשוק. ואז, אחרי שהקרקע מתמלאת במילים הריקות, רחל תתקרב לנקודה המרכזית.
תמיד כל כך נקי, מאיה. אפילו בלי ציפורן, ציינה החורגת, מגרדת את משטח השולחן וידעה שאין דבר של אבק. רק קצת חום חסר. גבר צריך חום, במיוחד בתקופה של תסכול.
מאיה הציעה לה כוס תה.
תה? שחור או ירוק?
שחור, כמו תמיד. פאבל, תנסה לפחות קובה אחת, היא חמה. אתה יושב בלי תיאבון, זה מציק לי לראות.
עומר נשף, לקח קובה, אבל לא נגע בו מיד. הוא החזיק אותו כאילו היה פריט פילוסופי, לא רק חלה עם כרוב. לא עכשיו, אמא. מחשבות.
זה היה הקוד. רחל חישתה מיד שהזדמנות לתקוף. היא הסתכלה על מאיה בפנים של הבנה מצערת, כמו שמישהו מתרגל לשנים רבות.
רואה, מאיה? הוא בתוך עצמו, מחפש. האומן לא יכול ללכת משער לשער. הוא צריך זמן לחשוב, למצוא דרך חדשה. ובזמנים כאלה הוא צריך תמיכה של מישהי קרובה. חכמה נשית היא בדיוק לדעת לתמוך כשקשה.
היא דיברה באטימות, כמו שמעטפת חמה אבל לוחצת, ועומר קיבל עליה את המבט של צלם קבל. מאיה המשיכה למלא כוסות במים חמים, והקיטור שמעל הקפיטרון היה הדבר האמיתי היחיד שחל. היא חיכתה לרגע שבו רחל מתכוונת לנשום, ואז קלטה את העיניים של אמא.
מאיה, פאבל במצב קשה, הוא מחפש, את חייבת לתמוך…
הקול של רחל הפך לקול של פקק. מאיה הניחה את הקיטור על המדף, צליל הפלסטיק שנגע במעמד נשמע כמו ירייה. היא הסתובבה, פניו של חבצלתה נעלמו. מבטה היה קר וחד, פנה רחל.
רחל גרשון, בואי בלי “מאייה”, אמרה מאיה בקול חוצץ, ללא רגש. בנך בן ארבעים, לא ילד שאיבד את הדרך. אני כבר הסברתי לו במפורש, בלי רמזים. או הוא ימצא עבודה, אפילו אם זה רק שליח, או שהוא יאסף את חפציו ויבוא אליך לחפש את עצמו.
הפנים של רחל הפכו קשות יותר, והיא נעמדה בחסד.
איך את…
בדיוק כך, חתכה מאיה, נוגעת ברצפה בקצות האצבעות. אתם גידלתם אותו כך, אתם חייבים להבין שהוא לא פרויקט השקעה שחייבים לממן כל הזמן. אין לי מקום למטען נוסף על הכתף.
המילה “מטען” נשארה באוויר. עומר קפץ כאילו נוגש, ואז פתח פה.
מאיה, תפסיקי… עם האמא…
אבל לא הייתה אף מבט לאחת מהן. הם נלחמו ברקע, וקולו של עומר נשמע רק ברקע.
תמיד ידעתי שאין לך לב, נזפה רחל. רק מחשב בראש. כסף, כסף… איפה הנשמה? אתה מבין מה זה שריפה פנימית? זה לא עצלנות, זה שהאדם נותן את כולו לעבודה ועכשיו צריך להיטען מחדש! אתה רוצה שהגאון שלנו יזין פיצות?
מאיה חייכה בחשכה, צחוק שמזעזע יותר מצעקה.
גאון? רחל, תפסיקי. הבן שלך לא חכם, הוא פשוט ילד נבוט שמזינתו הייתה משימה של ארבעים שנה. רצית קובה, היית תמיד שם עם קובה, עם תירוצים, אומרת שהוא מיוחד. והוא גדל בטעות של עצמו, רק עם קפה קר ומחשבות גדולות. ה”שריפה” שלו התחילה ביום שבו ביקשו ממנו לקחת אחריות.
כל מילה הייתה פצצה מדויקת. מאיה לא האשימה, היא סיכמה עובדות. זה היה שיפוט קר, יותר משגע כל הילה של זעם.
הבן שלי הוא אדם מוכשר! הרעישה רחל את השולחן, הכוסות קפצו. ואתה, מזדיינת, מחפשת רק כסף! לא איכפת לך מה קורה לו בתוכו.
נכון, השיבה מאיה בנינוחות. לי לא איכפת מה קורה בלב של אדם ששוכב על הספה במשך שבועיים, בזמן שאני עובדת לשלם שכירות, והדירה שלו. אז אל תספרי לי על חוכמת האימהות. את כבר השתמשת בחוכמה, ותקבלת תוצאה: הוא יושב כאן ולא יכול אפילו להגיד מילה. מספיק. סיימתי. תשתו תה וקחו איתו את “מחפשי עצמו”. הוא צריך לאסוף מזוודה.
המילים של המזוודה נחתו על השולחן כמו חומצה, חורבות קונבנציה משפחתית. עומר, שהיה רק צל, קם בלא נעים, דחף את הקובה בלי לגעת, והביט במאיה. הוא לא היה בעל, הוא היה נביא.
אף פעם לא הבנת, הוא החל, קולו רועם, מלא תיאוריה. אתה מנסים לשים אותי במודלים של שכר, חופשה, מעגל ביולוגי. אתה רואה רק את החבילה. ואני מדבר על מהות, על תכלית!
רחל קראה ברעש.
שומעת? הוא מדבר! את מבינה אפילו מילה? הוא נמאס על העולם שלך!
עומר עצר אותה באצבע.
אני לא “איבדתי עבודה”, כמו שאת אומרת, הוא ניגן בתור מרצה. אני יצאתי מהמכונה שמכתמת את האדם לתפקיד, לחלק. אני מחפש ייעוד, וזה דורש זמן, עומק, עבודה פנימית, לחיות רוחנית, הרבה יותר משגרות של ניירות.
מאיה חייכה קרה, שואלת:
ומה למדת ב-14 ימי היציאה הרוחנית? חקרת חוק תרמודינמי במיטה? או הגעת לדזן בצפייה בסדרות?
עומר ניגן:
זה! זה! אתה מודד ערך רוחני במטבע! לא תבין מה זה שריפה פנימית כשאתה שורף לא את הגוף אלא את הנשמה! אני נתתי את השנים הטובות לחברה, וקיבלתי ריקנות. במקום לעזור לי למלא את עצמי, אתה דורש ממני לחזור לעבודה. בשביל מה? למודל טלפון חדש? לחופשה שבה כולם מצטלמים עם האוכל?
בדיוק! בשביל זה! קראה רחל, זעם אם. היא לא מבינה שהבן שלך גבוה? היא צריכה סוס, לא נשר!
מאיה הקשיבה לדואו המפריע, והרגישה קרח מתפזר בפנים. היא הסתכלה על האדם בן ארבעים עם עיניים של מטיף, על האמא שמביטה בו בכבוד, והסצנה נחתה לתמונה של קונפליקט קוסמי של שקרים, אנוכיות וחוסר אחריות.
רחל גרשון, למה את חושבת שאני צריכה לפרנס את בנך? הוא בעלי, הוא גבר, הוא צריך לפרנס אותי, לא להפך! היא שלפה באגרסיביות, והקול שלה פוצץ את המטבח.
הרוח נפלה לרגע של שתיקה מוחלטת, אפילו האבק נרגע באור השמש. עומר נלחץ, פניו של נביא נעלמו והפכו למתנודד של נער מבולבל. רחל חיכתה, לבה פוצץ ברעש, אך מאיה לא השאירה לה פתח.
היא הסתובבה ויצאה מהמטבח בצעד מדוד, ללא ריצה, ללא פנייה. עומר ורחל הסתכלו אחד על השני, מבוטא תדהמה וחרדה.
דקה אחת אחרי, מאיה חזרה עם מזוודה כחולה כהה על גלגלים אותה מזוודה שהשתמשו בה בטיול הדבש. היא הניחה אותה במרכז המטבח, בדיוק בין השולחן לזוג המופיע, נחתה את המנעולים, ופתחה את המכסה. הפנים הריקה היה כמו הצהרה ברורה.
מאיה… מה את עושה? תישמע פאבל, סוף סוף מקבל קול.
מאיה לא חזרה. היא הלכה אל ארון הגבוה, שם תלוי המעיל הקשמיר שרכשה לו ליום הולדתו.
זה בשביל החיפוש העצמי במזג קור, היא אמרה בקול מתכתי, בלי להביט בשרו. עוזר להתרכז בנושאים גבוהים כשאתה לא קפוא.
אחר כך היא פתחה מגירת בגדים והוציאה כמה חולצות מגוהצות. אחת אחרי השנייה, הן נזרקו למזוודה, קפולות ולא מסודרות.
אלה לראיונות, לתפקיד של גאון, של מורה רוחני. אולי בשבילם אין קוד לבוש, אבל זה יוסיף נוקבות.
פאבל הביט במזוזה הזאת בבהלה. זה לא היה רק איסוף חפצים, זה היה הלכת קבורה של דמותו, של אגדתו. היא לקחה כל פריט מהחיים שלו והפכה אותו למתכת של שימושיות.
תפסיקי! מאיה! ניסה הוא לתפוס אותה, אבל היא נעלמה כאילו היה משהו מלוכלך.
היא הלכה אל המדף שבו היו ספריו כל הספרים על פיתוח אישי, פילוסופיה, חיפוש ייעוד. היא אספה אותם והשליכה על החולצות.
זה מזון רוחני! נצטרך הרבה בדרך. יותר מכפי שמזון רגיל דורש. כי הרגיל, כמו שהבנו, צריך מישהו אחר לספק.
רחל, אחרי שהשתקה מהזעזוע, קפצה אליה.
אתה משוגעת! אלה שלו!
היו שלו. עכשיו זה המזוודה שלכם, אמרה מאיה בלי להסתובב. היא הכניסה למזוודה את המחשב הנייד, מקום לשאילת ייעוד, או לצפייה בסדרות תלוי ברמת ההארה.
הנעליים שלו נעפו למזוודה בקול חצוך, כמו אבנים. היא סגרה את המזוודה בחוזקה, נחתה את הידית והגלגלה עד שהיא נגעה ברגליה של רחל.
מאיה נשקה במבט חודר, ללא רגש, רק קור.
אמרת שהבן שלך הוא מתנה. קחו את המתנה שלכם. נגמר לי. החזירו ליצרן.
אחר כך היא הסתובבה, יצאה מהדירה, והן נותרו לבד: הגאון המפוחדר, אימו האדומה, והמזוודה שמעמידה כמו מצבה של קבורה על חיי המשפחה ההרוסה. השקט בבית הפך לחרישי מוחלט, שלא ישבר עוד לעולם.
