שלושים וחמש שנים עבדתי כיושב ראש הוועדה הרפואית המטעם המוסד לביטוח לאומי, והייתי נחרץ מאוד להוריד אחוזי נכות ממי שיכול לעבוד. הייתי גאה להיות זה שחוסך למדינה את כספה. אך כאשר בעלי קיבל שבץ מוחי, ואלו שהיו הקולגות שלי סירבו בחיוך לתת לו חיתולים, כשהם אומרים “הרי הוא עדיין מזיז יד אחת!”, פתאום הבנתי שכל חיי הייתי כלב שמירה של מערכת ששונאת זקנה וחולשה.
בישראל שלנו, אף אחד לא מקבל נכות בקלותאתה צריך להילחם על כל שקל באמצעות ועדות ואינסוף מסמכים, להוכיח שאתה ממש חסר יכולת. ואני הייתי החומה שמולה כולם נשברו.
שמי רפאל בר-שלום, בן שישים ושמונה. עד לשנה שעברה כיהנתי כיו”ר ועדה רפואית במרכז גדול בארץ, אלי נכנסו אלפי אנשיםנכים, עיוורים, חולי סרטן וסוכרת.
הייתה לי תדמית של “מר ברזל”. ידעתי לזהות מתחזים, ידעתי את כל הפינות במערכת, ראיתי ישר דרך את אלה שרק רצו קצבת נכות בשביל הנחות בארנונה או גמלה קטנה נוספת.
המטרה שלי, שנתנו לי מלמעלה (גם אם אף פעם לא נאמרה בפה מלא), הייתה לחסוך למדינה תקציב. פחות נכיםיותר בונוסים לראשי הוועדה.
הורדתי נכות גם ממי שאין לו אצבעות ביד, ואמרתי להם בפנים:
יש לך יד שנייה, אתה יכול לעבוד כשומר בכניסה, אפשר גם להעביר שיחות טלפון. המדינה לא חייבת לפרנס אותך. אנחנו יורדים לקצבת נכות כללית בלבד. הבא בתור!
סירבתי לאימהות של ילדים עם שיתוק מוחין, במקום כיסא גלגלים מתקדם אישרתי להם דגם בסיסי וזול מתוצרת הארץ, גם אם הילדים בכו מכאבים. תמיד ידענו להגיד:
אלו הנהלים. תוצרת הארץ לא פחות טובה. צריך להסתדר.
ישנתי מצוין בלילה. ראיתי את עצמי כאיש מדינה, מגן על מה ששייך לכולם. הייתה לי משכורת מצוינת, הערכה מההנהלה, רכב מהעבודה ובית נעים.
עד שהאסון דפק על דלתי.
שבץ.
יעל, אשתי, הייתה בת שישים ותשע. אישה חזקה, שמחה, כל חייה עבדה כמהנדסת במפעל בדרום ויחד תכננו לצאת לפנסיה, לקנות בית קטן במושב ולהתפנות לנכדים.
הכול נגמר ביום קיץ חם ביולי, בבית במושב. שבץ מוחי חמור.
כשהגעתי לבית החולים, לא יכלו להסתכל לי בעיניים.
רפאל, אתה הרי רופא, אתה מבין… צד ימין משותק כולו, הליך הבליעה נפגע, אין דיבור, היא תשרוד, אבל… זו פגיעה קשה מאוד.
החזרתי את יעל הביתה אחרי חודש. אשתי החזקה והגאה הפכה לילדה חסרת ישע בגוף של אישה כבדה. היא שכב על המיטה, מביטה בתקרה בעין אחת פקוחה, וריר נוזל לה מהפה בצד.
התחיל סיוט שכל מי שמטפל בבנאדם סיעודי מכירלהפוך כל שעתיים, לשנות חיתולים, להאכיל דרך מזרק. תוך חודשיים רזיתי עשרה קילו, גב התחרפן, ולא ידעתי מה זה לישון שלוש שעות ברציפות.
לא היה לנו כסף. הפנסיה של יעל כיסתה בקושי את המטפלת כשיצאתי לעבודה, ואת התרופות. היינו זקוקים לאחוזי נכות של 100%, ולקבל מהמדינה חבילת שיקוםחיתולים, מזרן נגד פצעי לחץ, מיטה מתכווננת.
אספתי את כל הניירת, וניגשתי לוועדה. לוועדה שלי. ליד אותו מסדרון שהייתי שייך אליו.
הפעם בצד השני של השולחן.
הוועדה התנהלה על ידי תמר, הסגנית שאני גידלתי.
נכנסתי עם יעל בכיסא גלגלים ישן שאספתי.
תמר הביטה עלינו דרך המשקפיים. בעיניה לא היה רגש, רק מדידת של מספרים, כמו שאני בדקתי שלושים וחמש שנים.
היא ביקשה מיעל להרים את יד שמאל. יעל בקושי הצליחה להרים, כל הגוף רועד.
רפאל, חייכה תמר, תראה, יש שיפור! הצד השמאלי עובד, רפלקסים קיימים.
תמר, היא לא מדברת, היא לא מתפקדת לבד! היא זקוקה למיטה מיוחדת ונכנסים לה פצעי לחץ, לחשתי.
תמר נשפה ומסרה את החיוך המוכר:
רפאל, אתה מכיר את הנהלים. נכות מלאה רק אם אין שום תפקוד עצמי בכלל. ויעל יכולה ביד שמאל להאכיל את עצמה. יש לה יכולת מוגבלת. מקבלים רק 75% נכות.
ומה עם חיתולים? הקול שלי רעד. צריך לפחות חמישה ביום, אין מצב לקנות לבד מהפנסיה!
בזכאות מקבלים שלושה ביום בלבד, ולמיטה אין זכאות כעת. היית צריך להפוך אותה יותר. אי אפשר לבקש תקציב שלא קיים, רפאל. ככה לימדת אותי. הבא בתור.
בומרנג.
גררתי את יעל החוצה למסדרון.
ישבו שם עשרות. זקנים מתנדנדים. נשים חבולות מסרטן. אימהות עם ילדים משותקים. כולם ישבו שעות בחלל צף וחיכו לפקידה שתשכנע אותם שהם לא מספיק חולים.
הבטתי בהם. פתאום נזכרתי בכל אחד.
באותו קשיש חייל משוחרר בלי רגל, שלא אישרתי לו פרוטזיה מתקדמת מגרמניה, כי “בגילך מספיק לעשות סיבוב בבית עם מקומית”. הוא בכה מול השולחן שלי.
באישה עם סרטן שד גרורתי, שאישרתי לה רק 50% נכות בטענה “אפשר לתפור בגדים גם בבית, סרטן זה כבר לא סוף העולם”. היא נפטרה חודשיים לאחר מכן.
הבנתי שכל השנים לא שמרתי על כספי הציבור. מנעתי מקשישים את הזכות לכבוד אנושי. הייתי בורג במכונה אכזרית שמאשימה חולים בהיותם חולים.
וכעת היא טוחנת גם אותי.
כרעתי ברך מול כיסא יעל. אשתי, החזקה שלי, שבילדותה הרימה את בנינו לשמיים, ישבה עכשיו וראשה נפול. היא לא דיברה. אבל עין אחת, חיה, ריטטה בדממה ודמעה אחת זלגה לה בדרך קבועה. הבינה הכול. הבינה שגם עליה ויתרו. שכל השנים שעבדה, מיסים ששילמה, לא שווים אפילו לחיתול נוסף.
תסלחי לי, אשת חיל שלי, בכיתי בלי בושה במסדרון. כולם, תסלחו לי. ריבונו של עולם, תסלחו.
תשובה.
למחרת הגשתי מכתב התפטרות. ויתרתי על הביטוח המיוחד של המדינה ויצאתי בקול רעש גדול.
מכרתי את הרכב, קניתי ליעל מיטה חשמלית ומזרן איכותי. חיתולים אני קונה לבד.
ועשיתי עוד משהו.
היום אני מתנדב עוזר לחולים מבלי לקבל כסף.
מלווה קשישים ונכים בוועדות הארורות, מכיר כל סעיף בהנחיות, כל שורה בנהלים של משרד הבריאות שמסתירים מהאנשים.
כשעוד “אשת ברזל” מנסה לדחות אישה אחרי שבץ, אני מניח סעיפי חוק ומאיים בפנייה לבית הדין. משיג להם כיסאות, תרופות, סיוע. נלחם במערכת בנשק שלה.
יעל לא קמה עוד, והרופאים אומרים שלא נשאר לה הרבה זמן.
אבל כל פעם שאני מצליח להוציא למישהו נכות מלאה, אני חוזר הביתה, מתיישב ליד אשת חלומותיי, אוחז בידה ואומר:
הצלנו עוד נפש אחת היום, יעלי.
ונדמה לי שהיא מחייכת.
אנחנו חיים בארץ קשה, שבה הזדקנות וחולשה נחשבות לבושה. אבל יום אחד הגלגל מסתובב לכולםתפקידים, קשרים, כסף, לא יגנו עליך מפני שבץ או מחלה.
אם היום אתה מסרב לרחם על החלש, מחר אל תתפלא שהמערכת תדרוך גם עליך.
הלוואי ונזכה כולם ברחמים הדדיים.
