– “האם ידעת שהמישהי המוזרה מהקומה הראשונה היא בעצם מפלצת?” שאל יאיר, מתמזג במזגן, וגרד חטיף שוקולד שליו. נתי, שתמיד תוהה איך יאיר מצליח ללעוס בלי לעצור, קיבל מראה של חברו שמאכל שוקולדים בכל שעה בפסיכולוגיה, במנוחה ואחרי בית הספר. פתאום, במהלך מבחן במתמטיקה, יאיר פתח חבילה של סוכריות ובטוח שהמאמנת מתמטיקה לא שמחה מזה!
נתי הביט בחטיף של יאיר ושאל:
– “על איזה מפלצת אתה מדבר?”
– “על האמתית! שערה במקום שיערות קנה של נחשים, ובלילות היא אוכל ילדים! שמעת על הבנים שנעלמים בעיר?”
נתי זכר מהטלוויזיה שני נערים בת עשר שלא מצאו מזה שבוע. אבל יאיר, בן כיתה ח’, עדיין מאמין בסיפורים כאלה!
הסיפור לא נשכח מיד מהשגרה נתי ירד לקומה השביעית (הדירה של יאיר בקומה התשיעית) וניסה להתרכז בשיעורי הבית, אבל המחשבה על השכנה המסתורית לא נותנת שלוות. היא יוצאת מדירה בקומה הראשונה רק בערב או ביום גשום, תמיד בחולצה כהה עם קפוצ’ון שמסתווה על הפנים. אף אחד מהדיירים לא יודע מה שמה, כמה היא בת או במה היא עובדת והחלונות תמיד מכוסים בווילונות כהים. אם מישהו נפגש איתה במדרגות, היא עוברת בצד, ראשה מוריד למטה, והקול שלה? אפס, אפילו לא “שלום”.
גם הסבתא שבקומת המעלית לא שמעה שום דבר על השכנה, וקוראת לה “הטועה” ו”בודדת”. פעם אחת נתי, צופה בחלון, שמע את השיחה של שתי הקשישיות:
– “יצאתי עם קניות, חזרתי עם שקיות כבדות, ופתאום זו הטועה יוצאת מדירה, נוגעת בקיר וקרצה מעיניים מתחת לקפוצ’ון. שום ברכה, שום שלום!”
– “היא משוגעת, בורחת מאנשים כאילו מהדבקה! ראיתי אותה ב-11 בלילה יוצאת מהבניין, כמו צל. לא יודע לאן היא הולכת בלילה, אבל ביום היא קופצת על הספה.”
– “מה נשתנה, היא בודה.”
היום החל רע כבר בבוקר. במורד ההיסטוריה, נתי קיבל משימה על הלוח, וניבא משהו על “יאיר המלך החכם”, כאילו ידע משהו. המורה הבינה והציבה לו ציון של 2. מצחיק, כי הוא מנסה לזכור שם של שליט שהשם שלו כמו של חברו הטוב.
בין ההפסקות, חופר קבוע בשם קפלן, שם אותו “יאיר השמן”. שני החברים שלו, תום ויובל, הצטרפו לתלילה, תפסו את קרואסון של יאיר והחלו לשחק איתו. נתי קרא בקול: “תן לי את הקרואסון!” ידע מראש שהצלת חברו תעלה לו מחיר, אבל לא יוכל להשאיר אותו לבד. קפלן, עם חיוך מרושע, אמר:
– “הנה, הצריב הצריב!”
הקלעת של יאיר והקצף של קפלן גרמו לנתי להתקשר: “היי, תן לי את הקרואסון!” הוא כמעט תפס אותו, אבל נפל על גלובוס שעל שולחן המורה. הגלובוס נשבר בקול רעם, חציו נפרד וקו סדק עבר בו. בדיוק אז נכנסה מורה לגאוגרפיה, מרינה כהן, והצילה את המצב במילה אחת: “נתי, תדבק כאן.”
היא הוציאה מבט מבחן, נתי ניסה לא להסתכל במראה שלה. היא נמשכה בעיניים:
– “נתי, מה אתה עושה? אתה תלמיד חכם…”
היא עצרה לרגע, והמתח בחדר הרגיש כקפיצה. נתי הרגיש שהרבה דברים מצטטים עליו: “אולי היום אדבר עם המנהלת?” או “אולי אקרא לאמא?” כבר אז הוא קיבל תזכורת מההורים על ציון של שלושה.
מרינה קיבלה אותו בחסד: “לא אתקשר להורים, אבל תעזור לי אחרי השיעור עם הספרים.” נתי נאנח: “בסדר, מרינה קונסטנטינובנה.”
היום היה חורפי, גשם יורד, יאיר נשלח לרופא אחרי בית הספר, ולכן לא היה שם כדי לעזור לנתי עם הענישה הלא צודקת. אחרי השיעור, הבנים רץ להחליף בגדים, ונתי, משועמם, הלך למשרד של מרינה, שמלאה לו במשימות של נשיאת ספרים וסידור הכיתה. השעה עברה, והחוץ כבר היה חשוך וגשום.
נתי יצא מבית הספר עם ראש מלא במחשבות, גשם שטף אותו כמו נוזל זיעה על כובע. הוא חשב כמה החיים לא צודקים: הוא רק נלחם על חברו, ופתאום הוא הקורבן! קפלן לא נענש, והוא היה האחראי הכול. ולגבי הגשם? הוא חשב על בת הדודה שלו, שמספרת על שלג שמכסה את הרחובות, כאילו זה סרט פנטזיה, בעוד הוא עומד על מדרכה רטובה, מקבל רטיבות עד עצם.
בזמן כל המחשבות, נתי עבר בטבע דרך הפארק, הדרך שהן הרגילות עם יאיר. עכשיו הוא לבד, כמו גלובוס שבור במשרד של מרינה. הוא הסתכל סביב: עצים עומדים בלי עלים, שמיים אפורים, שיחים משחורים. הוא תוהה אם מישהו מתמלא במזימות מאחורי השיחים.
זזז במחשבה על השכנה המסתורית מהקומה הראשונה אולי היא יוצאת לצוד ילדים בודדים, עיניים של נחשים מהמקור. הוא הלך מהר יותר, קרח של רעש מזדעזע את גבו. קול של מישהו קורא: “היי, ילד, חכה!” וקול גברי, לא נעים. נתי ידע שאסור לדבר עם זרים, במיוחד בפארק ריק.
הכיסא שלו היה כבד כמו אבן, כמו ספרי הלימוד שצריך לשאת כל יום. הצעדים של המסתורין קרבו. פתאום משהו משוך אותו לאחור, הוא כמעט נפל. הוא הסתכל לאחור, ראה גבר חבוי, מחזיק ברצועת המזוודה שלו. גבר זה חייך בתרבות והגיב: “מה אתה רץ? רק רציתי לשוחח.”
ותוך כדי, נתי לא יכל לשחרר קול. הפה יבש, הלשון נקרעה. הוא ראה יד של הגבר מאחורי הגב נשק? רובה? הוא חיפש קו במחשבות, אבל בפארק לא היה אף אחד, רק אור רחוב כבוי וגשם מטפטף.
הגבר הוציא יד שנייה מאחורי הגב, החזיקה קפיץ ריח רע של חומר ניקוי. הוא קרב את הקפיץ לפנים של נתי, הריח חזק כמו נוזל ניקוי חלונות. נתי כמעט איבד הכרה, אבל אז קפץ משהו מהשיחים דמות קטנה יותר, בגבנה דקה, חזה קפוצ’ון, קפצה על הגבר. הוא שחרר את אחיזתו, ונתי קפץ אחורה. הרגליים שלו נצרבו באדמה, הוא הרגיש כאילו הוא נשתל שורשים ונשאר במקומו לנצח.
הדמות הקטנה נלחמה עם הגבר, הייתה כמו חתול שקרב, והקול שלו הגיע עד לשמיים, קרע את האוויר. ואז נשמע צעקה של הגבר, קריינות של כאב, והקול היה יותר מצחיק ומפחיד מהצעקה שלו. אחרי זה, נשמע ריח משונה, כמו כשסבא של נתי אוכל חורשה של אפרסק ומשמיע קול חיתוך של שיניים.
אורות רחוב נדלקו, מצביעים על שחרור של צלצה צהובה על הפארק. הדמות הקטנה נחתה על הצוואר של הגבר, שערה שחור ארוך יצא ממנו. היא הייתה אישה.
האם זה היה? נתי לא הספיק לחשוב על זה. הרעש נחלש, האישה בקפוצ’ון קראה בעדינות ועמדה מולו. היא הייתה השכנה מהקומה הראשונה דקה, חלה, בקפוצ’ון שחור קבוע. עכשיו הפנים שלה מצופות בדם, ושיניים ארוכות כמו קוביות.
היא ניגשה אליו, ניגבה את הפה במגבת כאילו הייתה במרק קצפת, ולא בדם. נתי ניסה לברוח, אבל היא הסתכלה עליו בעיניים של חתול עם קרניים צהובות ונעלמה בין השיחים. הגוף של הגבר נפל על האספלט, צווארו מלא דם, והקרקע נחשפה במים שחורים. הקפוצ’ון של האישה נותר לבד, מבט מרוחק.
נתי חזר לפינה של הפארק, קיבל תזוזה של רעם, רץ כמו רובה לכיוון הדירה, היכנס ונתק את עצמו בדלת, נשם וניסה להירגע. הבית היה ריק, ההורים לא היו שם הוא לא היה רוצה להסביר להם מדוע ברחף החוצה.
הוא החליט שלא יספר לאף אחד, אפילו לא ליאיר. מה שקרה בפארק לא היה נגיש במוחו. האם יאיר היה צודק על המפלצת? אולי רק הטעות הייתה בקנה של השכנה ובכך שהיא אוכלת מבוגרים ולא ילדים. האם וומפירים קיימים? כנראה שהמפלצת הצילה אותו מגבר, לא הפך אותו למאכל.
הוא חשב שההורים יחשבו שזה דמיון של ילד, ויאיר יטיל ספק שהוומפיר הציל אותו במקום לאכול אותו. הוא לא מבין למה השכנה-וומפיר השאירה אותו בחיים.
מאז, נתי ישב מול הטלוויזיה, מצפה לשידור חדשות על גוף שנמצא בפארק. אף חדשות לא היו. שלושה ימים אחרי, החדשות הזכירו בקצרה שהושבו שני נחים בבית של רוצח. אין איזכורים למותו של הרוצח. כנראה שלא רצו להפחיד את הציבור.
נתי נזכר שהטלוויזיה כבר לא תספר, ופספס את החדשות. אחרי זמן הוא שכח את האירוע, כמו שלג שנעלף. חשיבתו על הוומפיר התפוגגה למרקע של חגים וחופשות. שלג לבסוף ירד בקצה דצמבר, נתי ויאיר חזרו משיעור שחמט, והכנסת תפרצה מהקומה הראשונה ברתעה. יאיר, שיחד עם נתי, לא שם לב, היה עסוק לספר על מהלך טוב. הוא כבר חוסן, ירד במשקל, והקפלן הפסק להטריד אותו.
נתי הקשיב בחצי אוזן, מביט על השכנה-וומפיר שעוברת דרכם. היא נזצה במבט מהקפוצ’ון, הוא נזכר בפנים המדממות והקנים, והקפיד על תחושה שזורה של צער. היא נראתה כמו אישה מבוגרת, חסרת קוביות ועם חיוך לבן.
– “אה, זה השכנה מהקומה הראשונה!” יאיר ניהל בקול מתלהב.
– “כן, היא…”
– “היום היא נראתה ידידותית, אפילו לא הכניסה את הראש למיטה! בטח הייתה רעבה!” חייך יאיר.
נתי לא השיב, והסתכל שוב על השכנה שעוזבת, מתהלכת על המדרכות הלבנות שלוש שלג, כאילו נמסה לתוך האוויר.
***
קאסה יצאה מוקדם שלג כיסה את הרחוב, ולא היה חשש מפני קרני שמש או מבטים מסקרנים. היא יכולה להסתיר קוצים בכל זמן, אבל האור הצהוב של העיניים היה מסוכן. השמש והשלג מרחימים ריח של דם אנושי, והיא, שהייתה באוכלת הדם של רוצחים ואלימים במשך עשורים, נאלצה לחיות במרכזי הערים כדי למצוא מזון. כאן מתאמנים רוצחים, תקפינים ונקיים המרדפים אחרי ילדים, כמו שהמפלצת נחשבה באותו חודש.
היא הריחה את הילד מהפארק, הריחה פחד ובלבול. כמה קפצו על החלקה, האחת, והיא ידעה שהילד לא יספר לה דבר. הוא הריח פחד חזק. מה אם יספר? היא קיבלה שם ביוונית שפירושו “זר”. היא נותרה זר לכל מקום.
קאסה חיה בקומת ראשון, מתרימה לשער ולא למעלית, ומחפשת פינות חשוכות. לעיתים היא פוגשת דיירים מבטאים, ומחבאת פניה, עוברת בשקט, ללא מילה.
אם רק כולם ידעו על המפלצות שהיא משמידת, אולי היה קשה יותר. אבל היא מתמודדת עם חיפוש מתמיד, רעב שמשך שבועות.
האם היום היא תגלה מזון?
—.
