יומן אישי, יום שני
דוד נכנס למטבח בתחושה כאילו עתה חתם בעצמו על הסכם שלום היסטורי בין עמים נצחיים בירושלים, כשבפועל הוא פשוט קנה חלה וחלב 3%. בעמידתו הייתה פתאום מין חגיגיות מהסוג שמצפים לראות בפסלים של גדולי האומה. מאז שמינו אותו בשבוע שעבר ל”ממלא מקום סגן ראש צוות” במשרד, הוא כבר לא הולך הוא מתהלך.
יעל, הוא אמר כשטעם מהדג שטרחתי לאפות (בורי, כמובן), בעיני בוחן של מפקח בעיריית תל אביב.
היום היה יום קשה. קיבלתי החלטות אסטרטגיות. בואי נסכם: בבית שקט וקבלה מלאה. אני לא רוצה ויכוחים, רק שתסכימי איתי. המוח שלי צריך מנוחה מהמאבק התמידי.
קפאתי עם המזלג באוויר. זה היה נועז, אפילו מעניין. בהתחשב בזה שאנחנו גרים בדירה שלי, ממומנת מהמשכורת שלי כאנליסטית פיננסית, מה שהוא אמר נשמע בערך כמו שאוגר ידרוש לחתול קומה נפרדת בבית.
כלומר, אתה רוצה שאהפוך להדהוד שלך? ביררתי, מרגישה איך אותו נמרה שאני מפורסמת בה בין הקולגות מתעוררת בי. גם חמותי היקרה פוחדת ממנה מספיק.
אני רוצה שתכירי באוטוריטה שלי, פסק דוד בעודו מיישר את העניבה הישנה שהוא איתה לארוחת ערב. הגבר הוא הווקטור, האישה זו הסביבה. אל תקלקלי לי את הווקטור, יעל.
הסתכלתי עליו. בעיניו בער הביטחון הזה שיש לאנשים שחוצים כביש מהיר בלי להביט.
בסדר, אהובי, חייכתי, גוזרת נתח דג. בלי ויכוחים. רק הסכמה.
ומאותו רגע התחילה המשחק האהוב עליי, “היזהר ממה שאתה מבקש יש סיכוי שתקבל את זה במדויק מדי”.
הפרק הראשון התרחש ביום שבת. דוד התכונן ליום גיבוש של העבודה “ועידת המנהיגים” הוא קרא לזה ברוב פאתוס, ואני חשבתי על זה כטיול מנגל של עובדי הייטק לפארק הירקון.
הוא הסתובב מול המראה, לבוש במכנסיים חדשים בקניית יחיד. לדעתו היה מדובר במכנסיים “חרדל אופנתי”, בפועל נראו כאילו תפרו אותם על קנגרו היריונית, באזור הירכיים שפע בדים רפויים, והשוקיים הישרו תחושת נקניק בפלסטיק נצמד.
איך? שאל בגאווה. משדר סטטוס?
בדרך כלל הייתי מציעה בנימוס להחליף, שהסטטוס דומה יותר לליצן מאשר לסמנכ”ל, אבל הבטחתי לא להתווכח.
ללא ספק, דוד, עניתי, בלי להרים עיניים מהספר שלי. מאוד בולט. ישר יבינו מי הגבר כאן.
דוד קרן כולו.
את רואה, פעם היית אומרת “אל תלבש, תעשה טובה”. את משתפרת!
הוא חזר הביתה זועף, במכנסי גינס של חבר לעבודה. התברר שכשהם שיחקו ב”משיכת החבל של ההצלחה”, מכנסי החרדל התפוצצו בתפר מרכזי, ברעש של גזירת דגל יום העצמאות.
למה לא אמרת שזה קטן לי במקומות אסטרטגיים?! התפרץ בכעס.
אתה אמרת שזה מדגיש את הסטטוס, אז נתתי לבגד להיכנע לסטטוס, עניתי בנועם.
האירוע האמיתי הגיע עם הכניסה של התותחים הכבדים מרים, אמו של דוד. היא הגיעה לביקור עם עיניים בוחנות של בכירה בוועד הבית (“אצל עקרת בית טובה, אבק לא שורד!”), המשיכה
יעל, הווילונות אצלך קודרים, ואבק ברצועות בית אמיתי מרגיש אחרת. לדוד שלי מגיע בית חם, לא משרד.
דוד, בנפנוף של גב מהחמ”ל, קפץ על ההזדמנות,
נכון, אמא צודקת. יעל, את עובדת יותר מדי. הבית מוזנח. אולי תיקחי חצי משרה? עם השכר החדש יש לנו מספיק.
זה היה מגוחך, “העלאה” שלו מכסה אולי בנזין לקורולה, אבל לא אמרתי כלום. אני הרי לא מתווכחת.
צודקת מאוד, מרים, וגם אתה, דוד. אני עובדת מדי, הבית סובל. הווילונות זה הפנים של האישה.
הנה, כבר התאמת! חייכה מרים ברוגע.
אז גם החלטתי לפטר את חברת הניקיון.
השתררה דממה.
איזו חברת ניקיון? זעף דוד.
זו שמנקה פעמיים בשבוע כשאנחנו בעבודה. הרי אמרת שצריך לחסוך. אמא הדגישה אשת חייל בונה בית במו ידיה. אני מקשיבה. בימי חול ניהנה מהטבע האמיתי של אנטרופיה, בסופי שבוע אני אנקה לבד.
ומה בינתיים? התבלבל בעלי.
המנוחה אחרי יום עבודה זה מצווה, אתה הרי יודע.
שבועיים אחר-כך, החיים בבית הפכו לסאגת התבגרות משפחתית. הכלים נצברו בכיור, האבק חלף על כל המדפים כאילו ירד שלג בכרמל, והחולצות שדוד אוהב ישבו מקומטות כאילו חיכו לגואל.
אין לי אף חולצה מגוהצת! זעק יום שלישי בבוקר.
נכון, עשיתי “מחקר שוק” לווילונות כל הערב, על פי המלצות אמא. אין לי כוח לגהץ, אבל אפשר להאציל סמכויות בראשותך.
הוא ניסה לגהץ לבד נכווה, חורר שרוול, ויצא בסוודר כאילו נלחם בלוחות הברזל.
השיא הגיע כשהזמין “ארוחת עסקים” אצלנו בא אלינו יוסי בן-עמי, מנהל המחלקה והבוס האמיתי של דוד, ועוד שני עמיתים.
יעל, זה הרגע שלי. אני צריך להראות שיש לי גב איתן, שאני ראש המשפחה. בבקשה על השולחן ארוחה עשירה, מסורתית, בלי כל השטויות של פירות ים או קרפצ’יו שלך. גברים אוהבים בשר. חשוב: תגישי בשקט, חייכי ואל תתערבי. הדעה שלך בענייני עבודה לא רלוונטית. הבנת?
כמובן, עניתי. עשיר, מסורתי ושקט.
וכדאי שתלבשי משהו נשי.
לקראת הערב לבשתי גלביה צבעונית עם תחרה, מתנה ממרים ששמרתי לפורים, ועל ראשי בניתי קן של תסרוקת סבתא סטייל גבעתיים.
על השולחן: רגל קרושה (מהסופר, עומדת ברעידות כמו דוד לפני שיחה עם המנהל), ערימת תפוחי-אדמה, וגוש בשר כבדי ירושלמי למהדרין. אין קוקטייל. אין מפיות בגומי. “מסורתי”, כהוראת בעל הבית.
המוזמנים נכנסו. יוסי בן-עמי, איש עם משקפיים וגינונים, הביט בתמיה בחלוק, אך לא אמר מילה. דוד הסמיק עד שאיבד קווים מוצקים על הרקע של הטפטים.
ברוכים הבאים! קיבלתי אותם בשירה מתלהבת של מדריכת קייטנות. האירוח התנהל, דוד קידם שיחה על “ייעול זרימת המשימות”, תוך שימוש במילים שהוא בבירור לא לגמרי הבין.
דוד, קטע אותו יוסי בנימוס, אם נבצע ייעול כמו שאתה מציע, נפסיד את החוזה עם הסינים. יעל, מה את חושבת? שמעתי שאת אנליסטית בכירה ב”פיננס גולן”?
רגע האמת. דוד קפא, מבטו צורב: “תשתקי”.
אוי יוסי, מה פתאום, נפנפתי ביד בתנועה חסידית, מצלצלת בצמידים. אצלנו בבית, החוכמה היא של דוד. הוא הווקטור אני אווירה. התפקיד שלי הוא לבשל תפוחי אדמה, לא להתפלסף. דוד קובע שדעות שלי על ניהול רק מקמטות לי את העור.
יוסי כמעט נחנק מתפוח האדמה. הקולגות הביטו אחד על השני.
דוד החוויר. הזיעה ניגרה לו על הרקה.
באמת, המשכתי בזחיחות, לדוד כישרונות נדירים. תספר ליוסי איך הצעת להחליף מערכת לניהול… איך זה נקרא? “אקסל בענן”?
זו הייתה כפית הארס שחיכיתי לה. לכל הידוע לי, זו הייתה היוזמה הכי מגוחכת שיצאה לו הצחוק של כל המשרד.
דוד? יוסי הניח את המשקפיים ובחן אותו כאילו מצא מין חדש של נמלה. באמת הצעת את זה?
זה היה בגדר רעיון גימגם דוד בעוד פניו שוקעים בצלחת הקרושה.
איך, יקירי? הרי אתמול הסברת לי שעה, שהמנהלים הם פרימיטיבים ואתה, רק אתה מבין חזון. אני לא התווכחתי, רק הסכמתי!
דוד רעד, הזיז בטעות את קערת הרוטב, כתם השומן האדום טיפס לכיוון מכנסיו ונראה כמו קטסטרופה מתקרבת.
האורחים נפרדו אחרי עשרים דקות, תרוץ “לעבודות דחופות”. יוסי לחץ את ידי ואמר:
יעל, כשימאס לך לבשל, יש לי מקום כסגנית לאסטרטגיה. יש לך עין לסדר.
כשנעלתה הדלת, דוד הביט בי רועד.
את… את הרסת אותי!! עשית אותי לבדיחה!
אני? נדהמתי, מסירה את הגלביה. דוד, בדיוק עשיתי מה שביקשת, לא התווכחתי, הייתי פסקול. אם צל שלך עושה ממך צחוק, כנראה הבעיה לא בצל.
הוא פתח את פיו אך הרמתי יד.
עכשיו תקשיב. ובלי ויכוחים. המוח שלי צריך מנוחה מהשטויות שלך. המזוודה מחכה בכניסה. הוויקטור שלך פונה עכשיו לדירה של אמא שלך בגבעתיים. שם בטוח יש וילונות נכונים ואף אחת לא תתווכח איתך.
את לא תעשי לי את זה… אני בעל!
היית בעל, כשהיית שותף. כשהפכת לרודן, שכחת שכס המלך נשען כאן על רכוש שלי.
עמדתי, מביטה מהחלון כיצד הוא מעמיס מזוודה למונית. לא הייתה בי שמץ של צער. היה קל בבית. ריח של חופש וכמה שרידים של רגל קרושה, שאפשר בקלות להוציא באוורור.
תזכרו, בנות: אף פעם אל תתווכחו עם גבר שחושב שהוא יותר חכם. פשוט תנו לו להיתקל במציאות. רעש הכתר הנופל זו המוזיקה היפה ביותר לאישה.
