אל תפסיקו להאמין באושר
פעם, בצעירות רחוקה, הלכה אורלי לשוק הפשפשים המהומה בתל אביב. נשים בעלות עיניים כהשקיעה האפלה תפסו אותה בחזקה, ולחשו בקול רך:
יפהפייה, תגורי בארץ שמשית, שם האוויר מריח מלח וענבים.
אורלי צחקה בתשובה:
שטויות! לעולם לא אעזוב את העיר שלי!
החיים המשיכו בדרכן הרגילה: נישואין באהבה גדולה, הולדת בת בשם נעמה, תוכניות לילד נוסף. לפני שבנתה משפחה, חזרה לעבודה כדי לא לאבד מיומנויות. “ארוץ כמה שנים חמששש ואז אולי אצליח לאחוז בילד,” חשבה.
הכל השתנה ברגע שנסעה למשימה בעבודה. קראה לה שכנתה, האחות רחל:
אורלי, לקח אותך הבןזוג שלך למיון! האמבולנס הגיע מכתובת שלא מכירה מהרחוב השני.
מעולם לא יודעים מתי סודות המשפחה יזיעו פניו.
החזרה הביתה הייתה כמו סרט מותח. באותו ערב הראשון, אורלי רצה לבית החולים, הלב דולק בגבה. בעלה, פקוד וקולו חיוור, עם יד קשורה, ניסה לברוח ממבטה.
מאיזה כתובת לקחו אותך? לחשה היא.
השתיקה דיברה בקול גבוה יותר מכל מילה.
במחד קיבלה תשובה: בדירה ההיא גרה אשה בודדה, עמיתה של בעלה, “ידידות” שנמשכה יותר משנה. לכל אחד מאופיים שונים כמה סוגרים עיניים, אחרים יוצרים ריב, ואז, בלחץ שיניים, מציגים למרגלות “בגידה” קערת מרק. אורלי הייתה מסוג אחר. היא לא חיכתה לבעל מהמיון; היה לה מישהו שמצריך חיבוק פצוע.
אגרה מזוודה ישנה את הציוד החיוני, תפסה את נעמה המבוהלת ביד, ויצאה מדירתם המשותפת בלי להסתכל אחורה.
אנחנו מתחילים דף חדש, בת, אמרה היא ולחצה בחוזקה את כף היד הקטנה.
האם קיבלה אותם לזמן קצר, ואז אורלי התגרשה, חלקה דירות עם בעלה לשעבר וקיבלה משכנתא בשקלים. חיה במצב אוטומטי, ניסה לדאוג לעצמו ולבת.
שנים מאוחר יותר, אחרי עמל ובדידות, טסה אורלי לאיטליה, לבית האורח של החברה של אמא, אוליביה, כשעה נסיעה מרומא. חישבה את הכסף לנופש, פתאום קנתה כרטיסים ללא היסוס ההמתנה הפכה לבלתי נסבלת. תקוותה הייתה שהשמש האיטלקית תמיס את הקרח בליבה.
אוליביה, ששמעה את הווידוי הכואב “לא עוד אבטחה, אהבה איננה לי” התקשרה בחשאי לבעל יקב מקומי:
ג’ובאני, מצא לי את ליאו, דחוף! תגיד לו שיש לי לכלה.
מחשבותיה של אורלי היו רחוקות מכל רומנטיקה. שכבת לילה דרום-איטלקי עברה, והיא קראה ספר במגפיה רך, מנסה לגרש דאגות. פתאום נתקעו בדלת. אחרי רגע, נשקפה אוליביה קורנת:
אורלי, קומי! החתן הגיע!
איזה שטויות צחקה אורלי, עדיין לבושה בבגדים, והלכה לסלון.
שם עמד ליאו, גבוה, עם שפלה על המצח וקפיצות בעיניים. הוא אחז קסדה בידו, ומאחורי גבו עמד אופנוע משומש, מוטען על קיר הבית. הוא היה עלה 20 קילומטרים על שלב הררי תחת שמיים מלאים כוכבים רק כדי לפגוש זרה.
אוליביה אמרה את נסיכה רוסית? אמר באנגלית משובשת, מבטו ניגן תו מוזיקלי.
אורלי, מפתעת, שלחה יד לחזק. ליאו קלט אותה בכפות ידיו הגדולות והחמות, ולא שחרר. הם ישבו על הספה ללא הפסקת אחיזה. הוא כמעט לא ידע אנגלית, היא לא ידעה איטלקית. אך השיחה של מחוות, חיוכים ומבטיה הייתה כה סוערת שכוחו של האורח נעלם, והאוליביה חייכה ונעלמה משם, משאירה אותם לבד עם פלא נולד.
הוא חזר בוקר, נעלה שוב את האופנוע שלו. מאוחר יותר גילתה אורלי שחייו עד כה היו סדרת כשלונות: שני נישואים שלא נשאו פרי, בלי ילדים, בלי בית. הוא גר בדירה קטנה מעל מוסך של אחיו וכבר כמעט הפסיק להאמין באושר.
לפני עשר ימים לפני עזיבתו, הסכימו על הכל. “אחזור,” אמרה היא בקיצור לתשובתו, “נחייה יחד.”
חודשים בבית האמא עברו בטורבינה משוגעת: פיטורין, אריזות, שיחות קשות עם קרובידוד שלא הבינו את “השיגעון”. הטלפון נצף הודעות לכל שעה.
שמשי שלי, איך את? מתגעגע אליך, ליאו.
החלון החדש שלנו פונה לחורש זיתים. החדר מחכה לך. ליאו שלך.
הוא לא נבהל מהפרש גיל 7 (אורלי הייתה מבוגרת יותר) ולא מהבת המוצפנת בת 12 שהיה עליו לאהוב.
יום אחד, על המרפסת של הבית החדש, שטוף שמש, חיבק אותה אורלי על הכתף ושאל:
ליאו, למה האמנת בנו מיד? למה לא נרתעת?
הוא הסתובב אליה, ובעיניו רפד ים של טוסקנה:
פעם זקן יקב אמר לי שאפגוש אישה ממזרח, נשמה סערה של אהבה שמחפשת מנוחה. היא תביא לי מזל שגדל בכרמים ולא מוצא מקום. זו את, אורלי.
ומה? לחשה היא, דמעות מתקרבות. מצאת את המזל ההוא?
ליאו לא השיב, רק גרר אותה קרוב ונשק כמו שהיה זה הנשיקה הראשונה והאחרונה. ואז, בחיוך שמשי, אמר:
היא מצאה אותי בעצמה! אני מאושר עד מאוד.
והחיים נרמזו. מצאו עבודה מצוינת, לקחו משכנתא על בית עם נוף לגבעות. ליאו הפך לאב לנדב לנתח של נעמה, שלומדת כעת באיטלקית בהתלהבות. בבקרים מביא לאורלי קפה עם קינמון למיטה, ובערבים הבית מתמלא בריח פסטה שבישולו הוא שלמות. אהבתו ניכרת בפרחי שדה על השולחן, בנגיעות עדינות, במבט דואג שמלווה אותה כל בוקר.
אורלי פרחה. היא כבר לא מאמינה שהיא חשבה שאושר משותף הוא מיתוס. עכשיו היא יודעת: האושר קיים, הוא משוטט בעולם ובקפדנות מחפש חצאי נפש. וכאשר הוא מוצא, הוא מחבר אותם בעוצמה כך שסופות החיים כבר אינן מפחידות.
