לא סיבבתי עוד את קפיצות האמאחמה על שולחן החג, והלכתי לחברתהחברה.
מי חותך את הסלט כך? תראי, הקוביות גדולות כמו לחתול! לא נכנס אפילו לחיוך. אמרתי לך כבר מאות פעמים: החיתוך צריך להיות דק, אלגנטי, כדי שהטעם יתפשט, ולא כאילו נחתכו במגרד, הקול של מריה לוי חרג אפילו מרעש הטלוויזיה, כשאיתי ברקוביץ’ מתכנן שוב לבקר בחדר האמבטיה.
שירה עמדה קפואה, סכין ביד, מעל קערת גזר מבושל. השעון הצביע על ארבע וחצי בצהריים, שלושה וחצי בדצמבר. גבייה רעדה כאילו היא פרקה רכבת פחם ולא עברה על הכיריים משעה שש בבוקר. רגליה נפוחות בנעלי הבית, ובאצבעה נגרר חתך טרי.
מריה, לקחה שירה נשימה עמוקה, מנסה למנוע מהקול להשתולל, זהו קוביות רגילות, סטנדרטיות. אנחנו תמיד חותכים כך. אם זה אינו טעמך, את יכולה לא לאכול את הסלט הזה. יש לנו שלוש מנות נוספות.
לא לאכול? האמאחמה הוציפה ידיה, כמעט הפילה את קערת הרוטב, זה מה שאת אומרת לבעלך? באתי אליכם לחגוג, לאחד את המשפחה, ואתה רק חותכת לי קוביות של לחם? ויטלי! אתה שומע איך אשתי מדברת איתי?
ויטלי, בעלה של שירה, ישב בסלון מנסה לסדר את החגורת, נשף בכאב. הוא שנא ריב, ולכן בחר באסטרטגיית הינשוף: לשים את הראש באדמה ולחכות שהסערה תחלוף.
אמא, קרא מהספה, חיתכי יותר דק, את מרגישה? היא רוצה טוב. היא שף מקצועי לשעבר, יודעת מהטעם.
הייתי מנהלת קפיטול! קידמה מריה לוי בגאווה, מתאימה את הברק הגדול שעל חזהה, והנורמות ההיגייניות שלי היו כמו שיניים של כריש. אצלך, שירה, המטבח מבולגן. המגבת נרקבת, ואת מנגב ידיים עליה. חוסר היגיינה!
שירה שמעה את הסכין רועדת. בתוכה התחילה לבעור כעס שמוביל לתוצאות בלתי הפיכות. זה לא היה ראש השנה הראשון עם האמאחמה, אך כנראה הקשה ביותר. מריה לוי הגיעה לפני יומיים, לכאורה כדי לעזור, ובפועל לבחון כל פינה ולהוציא פסק דין: כלהחמה לא מסודרת, הבן רזה, אין נכדים (כי האמאחמה מניחה שהכלהחמה חולה או אנוכית), והדירה חסרת טעם.
המגבת נקייה, לקחתי אותה בבוקר, רק טיפה ממיץ סלק נפל עליה, השיבה שירה ברוגע, מריה, תוכלי לצאת מהמטבח? אני צריכה לאפות את ההודו, כאן חם וצפוף.
הודו? קרנה מריה במבט חשדן, איך מתמרינה אותה? במיונז? כמו בשנה שעברה? זה מגונה! הודו צריך להשרות ברוטב חמוציות עם ארניו יומיים. שלחתי לך את המתכון בפייסבוק. לא קראת?
המרינתי לפי מתכון שלי, בתפוחים ובדבש. ויטלי אוהב.
ויטלי אוהב מה שאת הענקת לו! הרסית לו את הקיבה במזון שלך. הוא בטח כבר עם גסטריטיס, תראי כמה הוא חיוור. כשהייתי קטנה הכנתי לו קציצות קיטור, מרקים מפוררים…
שירה הרגישה שנייה אחת תשלח את ההודו לא רק לתנור, אלא לחלון. או לראש “אמאחמה” האהובה.
טוב, נגדה ידיה למפחת, ההודו נכנס לתנור. הסלטים מוכנים. נותר לעמוד לשולחן ולהיראות.
להיראות? ניבנה מריה מבט מבקר, כן, צריך. השיער שלך כמו חבישה, ועיניים כהות. לפחות תעשי מסכת מלפפון. ויטלי יסתכל עלייך, וכל תיאבון ייעלם. גבר צריך לראות לפניו מלכה, לא מכונה כביסה.
שירה בלעה את המילים, למען בעלה, למען החג, למען שלא יתחיל השנה החדשה בריב. היא הציבה את התבנית הכבדה בתנור, קבעה טיימר וצעדה למקלחת.
היא פתחה ברז חם, ונתנה לדמעות לזרום. חמש דקות ישבה על שפת המקלחת ובכתה, מריחת איפור. היא שלושה וחצי עשרה, מנהלת מחלקה בחברת לוגיסטיקה גדולה, עם עשרים עובדים תחתיה. רכשה את הדירה יחד עם בעלה בחלק מהרכוש המורשתי. למה היא חייבת לקבל השפלות בבית שלה?
כי משפחה, לחש קול פנימי בקול של אימא שלה, צריך להיות חכם, לסבול. שלום עולם טוב יותר מריב.
היא נשטפה, שמה פאטצ’ים, ניסתה לחייך למראה. טוב, נותרו שש שעות. נשב, נשמע את השחר, נאכל, והיא תישן. מחר ארגן להם טיול למאפר.
היא יצאה מהמקלחת, מקווה על הפסקת אש. ריח האכילים והבשר האפוי מילא את הבית. נראה שהכל מתאזן.
בחדר השינה על המיטה היה שמלה כחולה כהה, קטיפה עם חיתוך יפה בגב. קנתה במיוחד לחג, בחצי משכורת.
היי, שירה, זה באמת מה שאת מתכננת ללבוש? קולה של האמאחמה נשמע ישר על אוזנה. מריה לוי נכנסה לחדר ללא צלצול.
כן, זה שמלת החג שלי, ענתה.
אהה… שפתה של מריה נמתחה, הקטיפה משקפת. תיראי, תיראי, תיראה כמו תבנית אפייה. הצבע קודר. השנה החדשה היא שמחה, זוהר! צריך משהו בהיר, קל. יש לי חולצה עם נצנצים, אפשר לשאול.
תודה, לא צריך. אני אוהבת את השמלה, ויטלי אוהב אותה.
ויטלי לא מרפה, רק שלא תגרמי לו בעיות. ואומרת לך כאישה לאישה: היא לא הולמת. מדגישה את כל החסרונות של הגוף. עדיף שתלכי למכון ולא תאכלי לחמניות בלילה.
שירה החלה להתלבש באיטיות. הידיים רועדו, רוכסן השמלה נתקע.
תן לי לעזור, כדי שלא תקרעי, משכה מריה רוכסן וגרמה לשירה להתנדנד, תראי. אז אל תתלונני שבעלך מציץ בנשים צעירות.
בשעה עשר בערב השולחן היה ערוך. זכוכית נוצצת, נרות דולקים, הודו חום וטעים במרכז. ויטלי לבש חולצה, מריה לוי לבשה את החולצה המבריקה עם נצנצים, מתהדרת בתלי זהב כאילו עץ חג.
שירה הרגישה כמו לימון נשרף. אין לה מצב רוח, אין לה תיאבון. היא רק רוצה שהערב יסתיים.
בואו נפרד מהשנה הישנה! קרא ויטלי במרץ, מזיג שמפניה. השנה הייתה קשה, אבל הצלחנו. העיקר שאנחנו יחד!
כן, קשה, הוסיפה מריה, מרימה כוס, במיוחד בשבילי. הבריאות נופלת, הלחץ עולה. אין עזרה. הבן עובד, כלהחמה עסוקה בעבודה. אין נכדים. לבדן…
אמא, אנחנו מתקשרים, באים, ניסה להתנצל ויטלי.
מתקשרים… פעם בשבוע למראה. טוב, לא נדבר על עצב. נשתה לחיי שהאישה תזכור את ייעודה הנשית.
שירה לקחה לגימה, מרגישה את המרירות של השמפניה.
תנסו את הסלט, הציעה, מזמינה את מריה לוי לקטוף קוביית סרדינים. הכנתי עם מיונז ביתי, כפי שאתה אוהבת.
מריה לקחה מזלג, ריחנה, כיכנה ושמה בפה. לעסה לאט, מביטה בעיניים.
וואו… לחשה, הסרדינים מלוח מדי, הסלק לא מבושל, קראס על השיניים. והמיונז… שירי, את בטוחה שהוספת חומץ? חומץ מתפוצץ על הלשון.
זה מיץ לימון, לפי המתכון, לוחשת שירה.
מיץ לימון! בסרדינים! מי שלך לימוד בישול? אמך, ברכת ה׳, לא הייתה שפית. רק קיבלה חצי-במקרר. אז גדלה כחתול לבן.
זעזוע עמוק. אימא של שירה מתה לפני שלוש שנים; עדיין לא יכלה להסתגל לאובדן. היא הייתה אישה טובה, עבדה בשתי עבודות כדי לגדל את בתה, ולא הכינה רטבים של ארניו, אבל הבית היה חם ונעים.
אל תיגעי באמי, לחששה שירה. דם הרגיש במרוץ.
מה אמרתי? דיברתי אמת. ויטלי, תן לי לחם, כי הסלט בלתי אכיל, צריך משהו.
ויטלי עבר לחם בשקט, לא מביט באשתו, רק בולע בעיניים, מנסה להפוך לחסר נוכחות.
ואז משהו בתוכו נדלק. כעס, פגיעה, עייפות נעלמו, והחל קור רוח קר. היא הביטה בבעלה, באדם שהבטיח להיות איתה גם בצרה וגם בשמחה. הוא ישב, מביט באמאחמה שמרשמת את זכרונה של אמה.
ויטלי, טעים לך? שאלה.
אה? קמץ, טוב… בסדר. שירה, בואי נעצור את הריב. אמא רק מביעה דעה.
דעה, נכון. בסדר.
שירה קמה לאט.
אתה הולך לחם חם? עדיין מוקדם, שב, קראה מריה.
לא, לא אלחם.
שירה יצאה מהסלון. בחדרה הורידה את השמלה הקטיפה, תולה אותה בארון, לבשה ג’ינס, סוודר חם. שלפה תיק ספורט קטן, שם משחת איפור, ביגוד פנימי, פיג’מה, מטען.
במסדרון חיבלה מעיל, כובע, מגפיים.
קול מריה מהסלון:
אז אמרתי לשכנה: למה את צריכה סיר בישול? האוכל שם מת במתכונים! טוב יותר בסיר מסורתי, בתנור! ויטלי, איפה שירה? היא מתעכבת? נוֹרְטִית, היא הולכת לבקר רופא.
שירה הציצה בדלת הכניסה.
לא רגשתי פגיעה, מריה לוי, רק הסקתי מסקנות.
ויטלי הפיל מזלג.
שירה, לאן את מתכוונת? ל… בג’ינס?
אני הולכת.
לחנות? משהו חסר? אצא!
לא, אני עוזבת את הבית. תחגגו. אכלו הודו. היא עם תפוחים, לא עם ארניו, סליחה. זרקו את הסלטים אם הם כל כך תועבה.
שירה, תפסיקי לעשות הצגה! קראה מריה, מה זה, ילדות? חזרי לשולחן! האורחים כבר בפתח, השעון מתקרב לשעה חצות!
אין לי אורחים, ענתה שירה בנחת, יש לי שני זרים בבית. אחד שינא אותי, והשני לא מתיימר. שנה טובה.
היא הסתובבה ויצאה אל דלת הכניסה.
שירה! שירה, עצרו! קפץ ויטלי, הפיל כיסא, רדף אחרי. את משוגעת? הלילה? לאן תלכי?
למי שמעריך אותי.
היא פתחה את הדלת.
אם תצא עכשיו, צעק ויטלי, קולותיו נכללו בתשוקה ובכעס, אז… אז אמא תצטערת! אתה שובר את המשפחה!
המשפחה שברת כשאפשרת לאמא לדרוך על רגלי, השיבה שירה וסגרה את הדלת.
השלג הלך והשתחרר, רך ולבן. רק ברקע פיצוצים של פטישים. שירה נשמה אוויר קר. מוזר, אך לא הייתה קרה. היא הרגישה חופש.
היא שלחה הודעה לחברה, ליליה.
ליליה? את ישנה?
שירה? מה קורה? אנחנו רוקדים! רוצה לבוא?
אפשר? אני באה עכשיו.
לילה, סקרן ורגוע, היליה קיבלה אותה בדלת. ריח קלמנטינות ופולק. ליליה, בחולצת איילים מצחיקה, חיבקה אותה עד שהעצמות נקרעו.
בואי, יפה שלי! יא חורפית! מיקה, תביא משקה!
בבית של ליליה ובעלה מיכאל היה קהל משולב: ילדים, כלב, חברים. אף אחד לא ישב עם פרצוף אבן. כולם רקדו, צחקו, מוזיקה רועמת. השולחן היה פשוט: מפות נייר, קערת פולק גדולה, שלל כריכים עם קוואקר ובקבוקי שמפניה.
שירה, את בזמן! קרא מיכאל. בואי נדע משאלות! הרימי קוסמת!
שירה קיבלה כוס, מגש פולי, חום.
תאכלי! בטח את רעבה, לחשה ליליה, מכירה אותך, את לא תיגעי במזון.
היאהיא חייכה, ידעה שהחירות שלה התחילה היום.
